ריאיון עם סעיד אבו שקרה אמן, מייסד ומנהל של הגלריה באום אל-פחם / שרה אוסצקי-לזר
מאי 23, 2016
ריאיון עם האמנית חנאן אבו חוסיין/ חנאן סעדי
מאי 23, 2016

האמנית שרצתה להיות ח׳טאטה (קליגרפית)! ריאיון עם האמנית אניסה אשקר / חוסני אל-ח׳טיב שחאדה

http://forum.vanleer.org.il/%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%a8%d7%a6%d7%aa%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%b3%d7%98%d7%90%d7%98%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%92%d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%aa-%d7%a8%d7%99/

ספרי על חייך האמנותיים, על דרכך וזהותך האמנותית ועל התחנות בחייך כאמנית.

אני לא מפרידה בין האמנות ובין חיי האישיים, הם למעשה אחד, ולכן זה דבר מורכב. בעבודתי אני מנסה לצאת מן האישי, מהביוגרפיה שלי, אל משהו כמו רגש או חוש בסיסי שאני חושבת שיש לו קשר לאמנות. הבסיס הוא חזרה לרגש בסיסי ועמוק, לחוש, חזרה לילדות. דרכי האמנותית היא בת 15 שנים! למרות שזה התחיל הרבה יותר מוקדם, אבל אז לא ידעתי במדויק מה זו אמנות. כלומר האמנות הייתה קיימת בתוכי, אך לא ידעתי לתת לה הגדרות. עד היום יש לי קושי עם הגדרות. כשמדברים על אמנות מודרניסטית או פוסט-מודרניסטית אני מתקשה לקבוע הגדרות ברורות בנוגע לאמנות שלי. קשה לי גם להגדיר מהו אדם יוצר או יצירתי. אני חושבת שזה סוג של אישיות שנבנית כמו פסיפס, פסיפס שנבנה בבנייה אישית, וכולל כמובן גם את המשפחה. אני מרגישה שיש זכות גדולה לאישיות של אניסה אשקר – המשפחה! ומתי אני מגלה את הדברים הללו? כאשר אני מבקרת את המשפחה, כל סוף שבוע כשאני שם, אני בודקת את העניין הזה. כאשר אתה יוצא מהמעגל, ומהדבר ששמו משפחה, אתה מתחיל לבדוק מחדש את זהותך מול המשפחה שלך. אני גרה בתל אביב זה כמה שנים. הייתה לי מטרה מסוימת במעבר הזה מעכו לתל אביב, שהיא ההתפתחותי מבחינה אמנותית. אני נמצאת בתל אביב בגלל ״תפקיד״ שלקחתי על עצמי בחיים. למרבה הצער רבים סביבי אינם מבינים את המורכבות הזאת. למה לנוע כל הזמן בציר בין עכו לתל אביב? מה ההתערבבות הזו שלך? את רוצה להיות חלק מ…? ואני משיבה: לא, לא בדיוק… אני אף פעם לא חלק מ…! כל ההגדרות שמנסים להגדיר אותי בצורה מקובעת הן פשוט לא נכונות.

אני מאמינה בדרך האמנותית שאני נמצאת בה והולכת בה. אפילו אם אני נמצאת ב"אינטיוא" – הסתגרות – באיזו צורה כלשהי, המקור לכך הוא תמיד האמנות. תמיד ההסתגרות היא מפני שאני מחפשת קשרים מחדש, כל פעם מחדש מחפשת את משמעות הקשר. אני תמיד עסוקה בדבר הזה, בחיפוש. אני עובדת על כמה פרויקטים בו-זמנית. גם כאשר אני, למשל, יושבת אתך כרגע, אני כבר מפתחת מספר רעיונות על מספר עבודות שאני עסוקה בהן כל הזמן. בתרבות שגדלתי עליה שפת הגוף, והשימוש בגוף להעברת מסרים, כמו הבעת הרגשות והתחושות, אינם מותרים, ולרוב נמנעים מלהביע רגשות או תחושות בצורה גלויה או בוטה, ובוודאי לא דרך הגוף, שצריכים לשמור עליו ועל צניעותו. אפילו מבחינה עולמית-בין-לאומית שפת הגוף נובעת מהזנחה, הזנחת הגוף ומעמדו. זו אולי הסיבה שבגללה אני משתמשת בגוף שלי בעבודות הפרפורמנס בצורה מודעת כי דרך הגוף שלי, ורק שלי, אני יכולה להביע את תחושותיי ומחשבותיי בצורה הטובה ביותר על מה שקורה כאן ועכשיו.

מתי הבנת שאת אמנית?

ההתחלה שלי באמנות הייתה בגיל תשע. למדתי את אמנות הכתב הערבי. מוזר, או בעצם לא מוזר, אבל כשהייתי קטנה חשבתי באופן פמיניסטי. שאלתי את עצמי למה רק מורים גברים הם שמלמדים אותי את אמנות הכתב? רק גברים היו. אני זוכרת אותם. בשלב ההשכלה היסודית היו נזיר שמאלי ומחמד סיאם. באותו זמן מורים היו חייבים ללמוד את אמנות הכתב, הקליגרפיה, ואני כילדה השתתפתי בהשתלמות מורים כזאת. זו אמנות מסורתית חשובה מאוד, אך היא כבר נמחקה והוצאה מתוכנית הלימודים. טארק שריף מנצרת, הקליגרף האחרון, לימד אותי מכיתה י' עד י"ב. הוא זה שחיבר את כל חוברות הלימוד של אמנות הכתב הערבי שמהן למדנו בבית הספר. בכל שנות לימודיי לא פגשתי אישה שהיא אמנית של כתב, קליגרפית, ח'טאטה. חשתי שיש אצלי חסך או חסר. תמיד חשבתי על כך. באחד המיצבים שיצרתי, כשרציתי לכתוב על גופי, חיפשתי מישהי שתכתוב על הגב שלי. רציתי אישה, לא גבר, אני מרגישה יותר נוח עם אישה, אך לא מצאתי. כולם מסביבי גברים, ואפילו גברים מסורתיים, ואפילו אם אבקש מהם דבר כזה לא יודעת מה תהיה התגובה שלהם בכלל. כל אלה שלימדו אותי היו דתיים אפילו. מבחינה דתית לא יודעת איך היו מגיבים אילו ביקשתי מהם לכתוב אותיות על גופי.

צילום מסך 2016‏.05‏.24 ב‏.14.30.30אנו נפגש באחד הימים, בעל הצל הארוך, 2004, טכניקה צילום צבע, גודל: 120|120 ס"מ

אכן, אמנות הכתב הערבית, הקליגרפיה, קשורה להתפתחות הדת ולהעתקת הקוראן. הקליגרפים המפורסמים בתולדות האמנות האסלאמית היו אלה שהעתיקו את הקוראן.

כן, נכון. זה התחיל מכתב "נסח׳י", העתקת הקוראן! זו שאלה טובה למה אין ח'טאטה אישה? האם זה קשור באמונה? כבר לא יודעת! למדתי אמנות ותולדות האמנות, ועשיתי בגרות בתחום הזה. למדתי גם גרפיקה ועיצוב ואת כל המקצועות הקשורים. למדתי אפילו קליגרפיה תנ"כית, הייתה לי מורה יהודייה דתייה. וגם למדתי קליגרפיה באותיות לטיניות. בבית הספר מאר אליאס, השייך לכנסייה הנוצרית בכפר עבלין, היו מורים מתנדבים מרחבי העולם שהיו כמרים, ומאחד מהם למדתי את זה. כך למדתי את שלושת סוגי אמנות הכתב: הערבית, העברית והאנגלית.

ואיך התחלת בקליגרפיה על הפנים?

ההתחלות שלי בכתיבה זו היו מתוך התמרדות, לא הלכתי בדרך המסורתית. עד כיתה י"ב הייתי כותבת בדרך המסורתית, בכתיבה הרגילה שלי. על הפנים התחלתי לכתוב רק כשהתחלתי ללמוד אמנות במדרשה לאמנות בבית ברל. בתחילה לא נשענתי על הכתיבה האישית שלי, של אניסה, של מה אני מרגישה בתוכי, אלא מתוך הזדהות עם כתביהם של מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני הנודע, ושל מחמד אלמאע'וט, סופר ומחזאי סורי. כלומר אז אפילו הבחירות שלי היו של גברים. גברים שכתבתי את מילותיהם על הפנים שלי.

הפנים שלי הם המשטח של העבודה האמנותית שלי. העבודה והציור ליד העין הם מבחינתי מעין סיבוב שלם של 360 מעלות. רעיון השלמות וכמובן גם מתכתב עם הסמל של האל חורוס המצרי מתקופת הפרעונים. בחרתי בכתיבה לא רק על הפנים, אלא בעיקר מסביב לעין, כי אני מייחסת חשיבות למשמעות של שפת העין. הרעיון המסתתר מאחורי העבודות האלה הוא שנוכל להחזיר את שפת העין. זהו הקשר או ההתקשרות בין האנשים שנוצרים דרך העין. משהו עמוק, אבל העין היא המקור. הרגש נובע דרך העיניים, כך אני מאמינה.

מהם מקורות ההשראה שלך?

אני אדם שאוהב את האגדות. אני אדם שבנה לעצמו עולם משלו מתוך האגדות כי דרך האגדות אני יכולה לספר ולדבר על מה שנמצא היום. הרי כל דבר למעשה חוזר, ורק האנשים משתנים, אבל הטבע וההתנהגויות קיימים מאז ומתמיד, ואני אוהבת את האגדות; אם נתמקד יותר, בייחוד אגדות יווניות מהמיתולוגיה ואגדות ממצרים העתיקה – הפרעוניות. הסיפור של האל המצרי חורוס, למשל, והקשר בין אח לאחיו שמגיע לשלמות מסוימת. כל הדברים הללו נמצאים כבר מאז. הכול נמצא. מה המשמעות? אני אוהבת לנתח את הכתוב. הבנת הנקרא! שם נמצא העולם הייחודי שלי. מה הניתוח? אני מרגישה על עצמי שאני לפעמים קופצת מנושא לנושא וממקום למקום, ברעיונות ואפילו בדיבור. אני חוזרת תמיד לילדות. הילדות חשובה לי. אמנם ראייתי היום היא של אישה בוגרת ומודעת, אבל הרגש הוא רגש ילדותי שאני מרגישה. זה דבר יפה שעוזר לי לחיות חיים טובים יותר, אני חושבת. עוזר להתקדמות של מי אני כאמנית, וכאישיות.

הבחירה שלי לגור בתל אביב היא בחירה בשל מטרה. באתי לעבוד שם כי יש לי שליחות מסוימת, והיא האמנות. אני יודעת את כל הסיפורים על תל אביב, איך מסתכלים בחברה שלנו על מי שעוברת לתל אביב. אני רוצה להכיר אנשים שונים, אנשים אחרים, לפגוש תרבויות אחרות. העיר היא גם מקלט! גם אני באתי מעיר, עיר קטנה שהיא מעין כפר, אולי קדומה ביותר, העיר השנייה בקדמותה בעולם – עכו. אבל הכול בה הופך לקטן. גם העיר הגדולה קטנה מאוד-מאוד בעיניי, ואת זה אתה יודע כשאתה מכיר אותה מקרוב. לוקח זמן להתאקלם. בשבילי כל מקום שאני עובדת בו הוא הבית שלי.

גם אם אני לא מרגישה נוח אני מנסה להרגיש בנוחות, מארגנת דברים מסביבי כדי ליצור נוחות, כדי שיהיו לי חיים טובים יותר. בתל אביב, למשל, בחרתי את החברים שלי מתוך אידיאולוגיה ומתוך בחירה. הבחירות שלי הן שבונות את החיים שלי כאמנית ומחזקות אותי כיוצרת עצמאית.

שאלה אחרונה: אניסה אשקר, האמנית, מה מניע אותך ליצור?

תשוקת החיים!


ד"ר חוסני אל-ח'טיב שחאדה, הוא היסטוריון, משורר וחוקר, ראש החוג לאמנות במכללת לוינסקי ומרצה באקדמיות שונות בארץ. הוא חוקר את האמנות הפלסטינית ואת האמנות המודרנית במצרים, ועוסק גם ביצירה הספרותית הערבית בת זמננו, בעיקר ספרות נשים ושירת נשים. שחאדה מתמחה בחקר ההיסטוריה, המדעים ואמנות האסלאם, ופרסם ספר באנגלית בנושא בעלי החיים והרפואה הווטרינרית בתקופה הממלוכית. ספר שירה חדש בערבית הקרוי מזרחי פרי יצירתו, יצא לאור בהוצאת ראיה בחיפה.

אניסה אשקר


אניסה אשקר היא ילידת עכו; למדה אמנות במכללת הגליל המערבי ובבית ברל. אמנית רב-תחומית, ציירת, אמנית מיצג וגוף, אמנית וידאו ופסלת; מתגוררת בתל אביב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *