http://forum.vanleer.org.il/%d7%94%d7%a9%d7%a2%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%91%d7%93%d7%9f-%d7%9b%d7%90%d7%a1%d7%aa%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%91%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa-%d7%90%d7%a1%d7%93-%d7%a2/

אפשר לומר שמה שמכונה האמנות הפלסטינית (או האמנות הוויזואלית הפלסטינית) הוא ביטוי לאירועים אקראיים אישיים וקולקטיביים אשר הועצמו על ידי הנכבה ואחריה לכדי מקרה ייחודי ובעל ערך שלא נראה כמוהו בתולדות התרבות האנושית.

זה מצב פלסטיני מובהק (ואפשר להוסיף אליו חלקים מן ההוויה התרבותית הערבית וכן מן העולם השלישי המתעורר), מצב המרסק את איברי המולדת והחברה, ומפזר את בניה לכל קצווי העולם. האדם הפלסטיני נותק משורשיו והפך בן לילה אסיר של גלותו (אפילו זה שנשאר בארצו וגם זה אשר הוגלה בתוכה). מן העם הפלסטיני נגזלו ביתו, אדמתו ורובו הוגלה ממקומו ומארצו. הפלסטיני הפך בכל מקום שנמצא בו לחסר מולדת אשר תאפוף אותו, תגן עליו, תספק לו יציבות וביטחון ותכונן חיי שגרה.

קריאת המציאות הזאת בלא הפרזה תאפשר לנו ללוות את התפתחותו של אחד מגילויי התרבות האנושית היחידים במינם, בלי הצורך להמציא באופן שרירותי התחלות לא מתוכננות בראשית המאה התשע-עשרה, או לחפש אחר צייר אחד כאן ואחר שם, אשר אהבו את האמנות, הצטיינו בה ולימדו אותה לתלמידיהם, יצרו איקונות בכנסיות כמו נקולא אלצאיע' (נ' 1930) וג'רייס ג'והריה (נ' 1910), רשמו פורטרטים של אישים היסטוריים כמו זלפה אלסעדי (1905–1988) או ציירו ציורי נוף וטבע דומם בסגנון האסכולות האירופיות שהיו נפוצות אז, כמו מבארכ סעד, דאוד זלאטימו, סופי חלבי ואחרים.

אין פירוש הדבר שלא הייתה פעילות אמנותית בפלסטין בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. אבל לדעתי, הפעילות הזו לא היוותה מקור סמכות פילוסופית או רעיונית להתפתחויות הטכניות, לסגנונות ולתכנים האמנותיים שבאו אחר כך, ולא יצרה תנועה חלוצית אשר אליה הייתי רוצה להפנות את אור הזרקור במאמר הזה (בדיוק כפי שהפעילות האמנותית באמריקה עד תחילת המאה העשרים לא יצרה בסיס אמנותי אמתי ואיתן לתחילתה של האמנות המכונה היום "אמנות אמריקנית מודרנית", זו המיוצגת על ידי התנועה האקספרסיוניסטית המופשטת או "אסכולת ניו-יורק"). כמו כן, יש הבדלים גדולים מאוד בין כל מה שהיה בפלסטין במשך המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים לבין מה שהתרחש אחרי הנכבה בשנת 1948. מעם החי על אדמת מולדתו, בין בני משפחתו וחבריו (גם אם היה הדבר תחת עול הקולוניאליזם הבריטי), הפכו הפלסטינים בסוף התהליך לעם החי באוהלי הגלות, נתונים לסכנת מוות ברעב ובצמא או לגירוש ורצח. אפשר להניח שעמים רבים היו נכחדים בשל משבר בעוצמה כזו (כמו האינדיאנים באמריקה, התושבים הילידים באוסטרליה, עמי אפריקה על שלל גזעיהם ומקומות מגוריהם). אבל העם הזה, אני מתכוון לעם הפלסטיני, החליט לתעד את הטרגדיה שלו בצילומים בתקופת התבערה והאימה, לייסד מרפאות ובתי ספר במחנות הפליטים בו ברגע שהוקמו. זה עם שצייר את כאבו ודאגותיו בדם והשמיע את קולו וחשף את מצוקתו ברבים; כך עשו ח'ליל רעד (1891–1948), ג'וליאנה סארופים (נ' 1934), אסמאעיל שמוט (1930–2006), אבראהים ע'נאם (1931–1984), מוצטפא אלחלאג' (נ' 1938) ונאג'י אלעלי (1937–1987).

הזהות האמנותית הפלסטינית עוצבה על ידי יצירות רבות בתחומים שונים, בהם תיאטרון, ספרות, שירה, זמרה, ציור, גרפיטי ופיסול. לצורך ההדגמה ולא התיעוד נזכיר כאן את תיאטרון אלחכואתי, שירי להקת אלעאשקין [האוהבים], המוסיקה של להקת צאברין [הסבלנים], סיפורי אמיל חביבי וסיפורי ע'סאן כנפאני, שירתם של ראשד חסין, סמיח אל-קאסם, מחמוד דרוויש ורבים אחרים.

לכידה

אסד עזי, הדוד ג'בר עלי עזי 1, 2016, שמן על לוח שנה, 55-41 ס"מ

העם הפלסטיני הוא עם שיצר לו נוכחות תרבותית-אידיאולוגית במילים, בצבעים ובריקודים, והביע את זוועת הטרגדיה ואת עוצמת האסון, אבל גם הצהיר על נחישותו להילחם בעוול, להחזיר לידיו את היוזמה ולממש את יכולותיו ואת כישוריו כדי להתייצב בזקיפות קומה של המוג'אהד, כמי שיש לו הזכות להשתקם. זו אמנות הלוחם הנאבק, אבל גם המחדש והממציא והמפתיע.

מאז ועד ימינו כל קו שרושם יוצר פלסטיני, כל סיפור שהוא מספר, כל פואמה והמנון שהוא שר, תורמים ליצירת מפה של ישותו הציוויליזציונית, התרבותית, האנושית והמדינית, וכך יוצרים ישות שאי-אפשר להתעלם מקיומה או להתגבר עליה. האמנות הפלסטינית בישראל, במדינות ערב ובפזורה הרחוקה הייתה מיוחדת בכך שאימצה שפות אמנותיות שונות, ולעתים אף סותרות, שכן האמן הפלסטיני פעל בכל מקום שהיה בו על מנת לגייס את האמנות לדרישותיו האסתטיות המגוונות, המורכבות והמסובכות. כן אנו רואים שהוא נקט את סגנון הנרטיב ההיסטורי לצד הסמליות, ובחר להשתמש במוטיבים פולקלוריסטיים ומסורתיים לצד ניואנסים מהפכניים, כדי להביע את מצבו האישי העגום מחד גיסא ואת מצבו הקולקטיבי מאידך גיסא. האמנות הפלסטינית היא ביטוי של הדחף האישי שנכפה על כל יוצר פלסטיני הנאמן לנושא לפתח את שפתו האמנותית כאילו היא נשק של מאבק והתנגדות שהוא נושא עמו. יתר על כן, זהו הנשק היעיל ביותר בנסיבות המדיניות המקומיות והעולמיות כיום. אמנים פלסטינים כמו עבד עאבדי, וליד אבו שקרה, תמאם אלאכחאל וולאדימיר תמארי למשל קיבלו עליהם את הנושא הפוליטי ושילבו אותו אל תוך עבודותיהם.

באמנות הפלסטינית המתחדשת לא ניכרו חשש או הסתייגות מן המגמה הניסויית והאופי החלוצי שאפיינו אותה. וכך אפוא נעשו ניסיונות יצירה בחומרים כמו חינה ועור (נביל ענאני), עפר מעורב בתבן (סלימאן מנצור ואסד עזי), שאריות פסולת בניין (ג'ואד אלמאלחי ונסרין אבו בכר), חומרי קישוט זולים ונצנצים (טאלב דויכ) פחיות סולר, קוביות בטון, נעליים, מסמרים וחומרים בלתי רגילים אחרים. עוד אפשר להזכיר את החידוש בשיטות ובטכניקות כמו שילוב גילוף בעבודת יד ברוח היתולית (אשרף פואח'רי), קריעת בדים והדבקת קרש בניין וחתיכות ברזל משומש (זוהדי קאדרי) וצריבה על עץ (תיסיר ברכאת). נוסף על אלה, יש לציין את המרחב החופשי שכבשו הנשים האמניות בתנועת האמנות הפלסטינית ואת החידושים שהן חוללו אם בתכנים ואם בסגנון. היוצרות האלה השתמשו בשפה הפלסטית כביטוי לסוג של הישרדות והתנגדות, אם נגד ה"פנים" הערבי הנרפה, המסורתי והריאקציוני, ואם נגד ה"חוץ" המתעלם, המכשיל, הבולם והמנצל. האמנות הנשית נוהגת בתקיפות מילולית ובוטה ומפנה אצבע מאשימה כלפי הגבר הערבי ומורשת השקפותיו הגבריות, הדוחקות לשוליים את תפקיד האישה בתיאטרון החיים. עם הנשים החשובות בתנועת האמנות הפלסטינית נמנות חנאן אבו חוסיין, ראידה סעאדה, פאטמה אבו רומי, לילא אלשוא, נבילה חלמי, ג'ומאנה אמיל עבוד, מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר ורבות אחרות.

היוצר הפלסטיני היה צריך (ועודנו צריך) לברוא את עצמו מחדש, בשפה חדשנית, הרחק מזוהר אורות המוזיאונים וקירות הגלריות, הרחק מתכתיבי המקום והזמן. ואולם המרחב שלו היה פתוח, והוא ניכס, פירק, הרכיב ומיזג עולמות, וקידם את בואה של האמנות הפוסטמודרנית. מכאן נובעות תופעות כמו הטלאה, סלקטיביות, השאלה, טשטוש אחדות הזמן והמקום, ביטול ההיררכיה, מהפכנות השימוש בחומרים ביצירת אירוע ויזואלי מפתיע ובלתי צפוי. האמן הפלסטיני נושא את הנרטיב המוצפן והסמלי שאנו מכירים גם מן הספרות הפלסטינית. הוא יוצר בשפות אמנותיות שונות ומגוונות, בסגנונות רבים ובמגמות רעיוניות מקומיות ואחרות כמו הקונסטרוקטיביזם והדה-קונסטרוקציה, וממזג בין שיטות ואסכולות מן האמנויות המסורתיות המערביות כגון המושגיות, האקספרסיוניזם, הסימבוליזם (למשל עבודותיהם של אחמד כנעאן, אבראהים אל-נובאני, ח'אלד חוראני, אוסאמה סעיד, מיח'אאיל חלאק ואחרים).

הגיוון והפלורליזם ברמות שונות של מיומנות ומודעות אפיינו את הפעילות האמנותית הפלסטינית בכל מקום שבו נכחה ישות פלסטינית. אמנות הגרפיטי (שפת הרחוב הישירה) – האם אין היא אמנות העם הפשוט, אמנות העם המבטא את זעמו וכאביו בטקסטים ובסיסמאות מובנות וזמינות לכל אחד? לעתים היא נוצרה בסודיות ובמהירות, כדי שהצנזור לא יגלה אותה וימחק אותה. והרי ראינו כיצד צבא הכיבוש הישראלי אילץ צעירים פלסטינים למחוק כתובות גרפיטי מן הסוג הזה משום שהיה בהן כדי לגייס את ההמונים, לתמרן את הכובש ולקומם נגד הכיבוש.

עוד אפשר למנות את אמנות העיתונות, ובפרט אמנות הקריקטורה הסטירית מעצם טבעה, אשר אחד מחלוציה נהרג בשל ביקורתו החריפה והסטירית (נאג'י אלעלי); את אמנות הצילום והווידיאו הדוקומנטרית, שלעתים קרובות תיעדה בקול ובתמונה מעשים מבישים של צבא הכיבוש ועדרי המתנחלים, והנציחה את חיי הפלסטינים ואת סבלותיהם (למשל עבודותיהם החלוציות של ראידה אדון, אמילי אבו ג'אסר, מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, בשאר אלחרוב ואחרים), והביאה תמונות נאמנות מן האסונות הפוקדים את העם הפלסטיני כאן ובמקומות אחרים במזרח הערבי (אחלאם שבלי, מוהנד יעקובי ואחרים). ואז הופיעו המיצבים ותיאטרון המיצבים, בחשיפה במינונים קטנים ומרוכזים, ולרוב היו בעלי השפעה קשה (כמו יצירותיה של אניסה אשקר).

לכידה
אניסה אשקר, כמה ללחם אמי ולקפה אמי (מחמוד דרוויש), 2005 צילום: רוני קורן
כל הזכויות שמורות לבית הגפן, מרכז תרבות ערבי יהודי

ההיסטוריה הפלסטינית המודרנית מלמדת שתמיד היה מישהו שנלחם ביוצר הפלסטיני, ניסה להסות אותו ולהשתיק את קולו, ושהשתקת הקול הפלסטיני הייתה משימתם של הערבים יותר משל הזרים. ולמרות זאת, אנו רואים שפות אמנותיות מתחדשות שהמציא האמן הפלסטיני והחדיר אותן לעולם. הן חשפו את יכולותיו, מיומנותו ותכניו ועניינו את המוזיאונים של המדינות המערביות. בכך הוכיח האמן הפלסטיני שיצירתו ראויה להצגה ולהערכה, ושהמסר האנושי שלה ראוי לתשומת לב (למשל: מונא חאטום, סאמיה חלבי, כמאל בלאטה, בשיר מח'ול, עיסא ד'יבי ואחרים). זו אמנות בלא אולמות תצוגה, בלא מוזיאונים, בלא מבקרי אמנות ובלא היסטוריונים, בלא אספנים ובלא מוסדות נותני חסות. האמנות הפלסטינית היא אמנות של עם שנגזלה ממנו מולדתו והוא יצר מולדת חלופית: שיש לה שירה, סיפורת, קולנוע, תיאטרון וציור.

המחסורים האלה היו עלולים לסכל לגמרי את תהליך היצירה הפלסטינית כולו, או לפחות לגזול ממנה את ליבתה. אבל בסופו של דבר הן פעלו לטובתה. האמנות הפכה חופשית, מורדת, בעלת תנופה, בלתי מצונזרת. היא פיתחה מודעות עצמית, הגדירה את אופייה ואת חומריה. הנסיבות סיפקו לה הזדמנות לפרוץ את אזיקי המסורת המקובלים והשכיחים, ולעתים קרובות היא נענתה.

נוסף על כך יש לציין את התפרקות ההגמוניה האמריקנית בתחום האמנות החזותית העולמית, ואת מעבר מוקדי הכוח אל ערים ביבשת אירופה בעיקר, כמו ברלין, לונדון, מילאנו וברצלונה; ואת התפוגגות טבעת החנק סביב מדינות העולם השלישי שהתבטאה בין השאר בתערוכות עונתיות לאמנות באיסטנבול, שארג'ה, קהיר ומקומות אחרים בעולם. אם כן, רעיונות הביזור והפלורליזם של האסכולות ובתי הספר של האמנות המודרנית היכו שורשים. זה לא קרה רק מתוקף הביקורת, ההערכה והשיפוט הרווחים במערב – הקריטריונים להבחנה בין גבוה לנמוך, בין פופולרי לנדיר ובין המובחר לנומינלי אבדו. כך, אנו עדים לעובדה שהאספנים בעלי ההון הפכו להיות קובעי הטעם האמנותי העולמי, והם אלה אשר מחליטים אילו יצירות יהיו מבוקשות ויקרות ואילו יצירות חורגות מן הכלל ומנודות מאולמות התצוגה. כאן עלי להדגיש שהאספנים הגדולים היו ועודם בעלי הון ובעלי אינטרסים. עניינם הוא הסחר באמנות, ועל כן הם שואפים להבליט את מה שמשביע רצון ומשעשע. הנפגעות הראשונות מן התופעה הזו הן אמנויות העולם השלישי, השואבות את השראתן מכאב האנשים ודאגותיהם. אם יצירות אמנות מן העולם השלישי מוצגות מדי פעם בתערוכות בין-לאומיות – הרי זו יוזמה של רצון טוב מצד אנשי עולם האמנות, המבקשים לאזן את חוסר הצדק הבין-לאומי.

בהקשר זה אני סבור שתנועת האמנות הפלסטינית הצעירה וחסרת הניסיון, היא הסובלת העיקרית ממלחמת ההתעלמות מצד הגורמים בעלי הכוח והעוצמה בתערוכות האמנות החשובות בעולם, משום שלהתקבל אצל האחר אינו עניין אמנותי, תרבותי וחינוכי בלבד. האמנות גוררת עמה אל הבימה בעיות וזהויות שרבים רוצים למחוק ולהשכיח אותן. אכן כן, לזהות האמנותית הפלסטינית מאפיינים ברורים, ואת תוויה מסרטטים יחידים וקבוצות קטנות של אמנים ואמניות בכל המצבים ובכל הסגנונות וחומרי הגלם; ובכל אשר יימצאו – הם ממלאים את משימת הג'יהאד האמנותי להימצא ולהיות נוכחים. זו זהותו של עם שאיבד את מולדתו, אדמתו וביתו, אבל יוצר נוכחות היסטורית עצמאית כדי להפוך לעם מוכר שיתקבל בסבר פנים יפות וישתתף בכל מקום שיימצא בו בפיתוח ובבנייה בכל התחומים והמקצועות. אבל הוא לא ישכח לעולם את כיסופיו ואהבתו לארץ אבותיו, ובפרט כשיש לו בה בני אדם וזיכרונות של מקום וזמן.

 


*תרגם מערבית אריה גוס

אסד עזי


אסד עזי הוא אמן פלסטי, מרצה לאמנות באוניברסיטת חיפה ובבית הספר לאמנויות "המדרשה", המכללה האקדמית בית ברל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *