http://forum.vanleer.org.il/%d7%9e%d7%91%d7%98-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%97%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%97%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%95%d7%99/

טקסטים מעוכבים

הטקסטים שלי התעכבו, באמת. הם בקושי הצליחו לזכור את יומן הפגישות או למצוא בו מקום פנוי. בדרכי קראתי את כל השלטים ואת כל הספרים השרופים ותיעדתי את התפעמותי מהם על כרטיס הנסיעה.

הטקסטים שלי, שקוראים אותי, התעכבו. אולי משום שאבי הלך לעולמו בלי סבל? אולי משום שאמי עודנה סובלת (לא מצער על מותו…)? או אולי משום שהצבתי מרחק ביטחון מספק ביני לבין אחי? נדמה לי שצברתי קצת אומץ לאורך הדרך, אך אולי ההפך הוא הנכון…

אני משוכנעת שהטקסטים הללו לא יזיקו ממש כשם שלא יביאו תועלת. זוהי חוכמה רבת שנים שרכשתי לי כשטעמתי עשבים שונים ומשונים בדרך לבית הספר, בשביל ההנאה בלבד, כמובן.

הכתף שלי עודנה פוגעת בקיר וחושבת אותו לידיד ותיק. ואני עדיין מתעדת את התפעמותי מן הספרים השרופים על מסך ריק בטלפון הנייד שלי.

טקסט לא מתוחכם

אני מנסה לזייף תחכום בהתנהגויות מסוימות שלי ובטקסטים שלי. אני יודעת מראש שאינני מיטיבה לשלוט בו, גם כשהוא מזויף. אינני מיטיבה גם לקרוא אותו. את סתיו של פטריארך לקח לי שני סתווים שלמים לקרוא וקיללתי על כך את מארקֶס עשרים פעם. בסרטים שאינם מתקדמים בקו ישר אני רוצחת את הגיבורים עוד לפני הסיום ואז הולכת לישון. אני זונחת שירים המצופים במיליון סיבות לטירוף, אך כמובן ממשיכה לרחוש להם כבוד. אני מצליחה לכפות על עצמי לשבת ולהתמודד עם רומנים מוטרפים, אולם זאת אני עושה אך ורק מתוך כבוד לעצמי.

אני אומרת לעצמי: כיצד אני יכולה לפתור שתי בעיות עם מוח אחד בלבד – את חיי, המופרעים על ידי שלושה נעלמים, ואת חייו של הטקסט החצוף והערמומי?

אינני משתמשת בחוש השישי שלי לענייני הטקסט ומשמעויותיו. אני זקוקה לו במלוא אונו במלחמות הגורמות ליותר מוות מאשר טקסטים מתים.

אני זקוקה לו כשאני מנסה למקם עצמי בין הנהר לכביש. מי ניצב לימינו של מי? ומה היה מפחיד אותי יותר – חציית הנהר או חציית הכביש?

אינני מחפשת כרגע את המשמעויות שמאחורי הדמויות בטקסט.

משמעויות החיים מגרות אותי יותר.

כתיבה

כשאני כותבת אין צבא של נשים שתומכות בי, גם אם הן מוחאות לי כפיים אחרי שאני שמה נקודה בסוף המשפט.

יש מאחוריי רק אישה שבורה, אישה נוספת מבוהלת ועוד ארבע אחרות הממלאות לסירוגין את תפקידו של עמוד דמיוני המוביל ישירות לגן עדן.

למרבה מזלי, זכיתי להכיר אותן.

למרבה מזלן, הן אינן זוכרות את פניי.

אבן מחודדת

אני אוהבת את ריח הנענע הירוקה ואת ריח הבוקר בחודש אפריל. אני אוהבת בכל מאודי מוזיקה יפה, אופנה עילית ושיחות ברומו של עולם. אני אוהבת את חוכמתם של גברים שחצו את גיל שישים ואת טוב לבן של נשים שחצו את גיל מאה. אני אוהבת את קולן של בנות בגיל שנתיים, את הים שגילו אין-סופי ואת המישורים המקבלים אותי בשמחה לחיק מרחביהם הבלתי מוגבלים. אני אוהבת את אירופה הלא גזענית, את הלשון הצרפתית, כשעולה בידי לדבר בה, ושירים חסרי חשיבות על רומנטיקה (בערבית). כאשר אני כותבת אני משתמשת באבן מחודדת שנחצבה מהר מקודש כלשהו.

אינני לוקחת בהשאלה פרפרים מקניהם.

המשבר שלי עם הטקסט

זה יומיים אני חווה משבר עם הטקסט. אני מחפשת מסגרת שבאמצעותה אגדיר את סוגו. "לטקסט שלך אין סוג", כלומר אין לו סוג ספרותי, "הוא איננו שירה ואיננו פרוזה", כך רמזו לי כמה חברים נאמנים. אינני יודעת: האם לצקת את הטקסט לתוך תבנית מוכנה או שמא עליי לשרטט בעצמי תבנית מסביב לטקסט המוכן? אילו זוויות תהיינה חדות ואילו אשרטט בקווים עגולים? אולי איאלץ למחוק מילה זרה או ביטוי זר.

אינני יודעת.

ומה אעשה בראיות שהעלמתי? ואם הסצנה תתארך ולדמויות אין נשמה, האם אסיים את הסצנה בסוף טרגי? ואם אתחיל עם פועל מדכדך בזמן עבר ולאחר מכן המשפט "יסטה", עם פועל דומיננטי בזמן הווה, האם כך תושלם הטרגדיה?

המוזיקליות עלולה לגווע והמשקל עלול להתערער בקטעים מסוימים של הטקסט ומקטעים אחרים יעלה קול שאון מעיק. למען האמת, אין באמתחתי אוצר מילים רחב של שירה. את חלק מחיי ביליתי בסביבה סלעית שאוצר המילים שלה הוא כאבן מחודדת, וחלק אחר מחיי ביליתי בניסיונות להשתלט על האבן הזאת.

אמרו לי: חייב להיות לך פרויקט שלם, פרויקט כתיבה שלם. אך אני, מאז שהייתי ילדה, עסקתי רק בפרויקט אחד, מועד מראש לכישלון, שאין לו כל קשר לטקסטים או לכתיבה. זהו פרויקט של חיים, שהעניין בו תמיד מחוץ למסגרת, הכאב בו הוא תמיד חסר סוג והשמחה בו היא רגע של אינטרטקסטוּאליוּת, לא יותר.

תם המשבר שלי עם הטקסט.

____________________________________________

*תרגם מערבית עידן בריר

שייח׳ה חוסיין חליווי


הסופרת שייח'ה חסיין חליווי היא ילידת הכפר הבדואי אלרואי, ששרידיו האחרונים נהרסו בשנת 1991, בסמוך ליישובים היהודיים כפר חרושת ואלרואי. חליווי למדה בבתי ספר בעיר חיפה, ולאחר נישואיה עברה ליפו, שבה היא מתגוררת מאז שנת 1989. היא בוגרת תואר ראשון ושני בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב, וכיום עובדת כמורה, מפקחת ומפתחת תוכניות לימודים. חליווי עוסקת גם בכתיבת סיפורת, שירה ומאמרי דעה ומפרסמת בעיתונים ובאתרי אינטרנט ערביים. טקסטים רבים שכתבה תורגמו לעברית, ובימים אלה היא שוקדת על כתיבת קובץ סיפורים קצרים. כמו כן, בזמן הקרוב יראה אור קובץ סיפורים פרי עטה בהוצאת אל-אהליה בעמאן, והטקסטים שלהלן לקוחים מתוך קובץ זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *