http://forum.vanleer.org.il/%d7%9e%d7%a2%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%95%d6%bc%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%aa%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%91/

הרומן ערבסקות מאת הסופר אנטון שמאס (יליד פאסוטה, 1950) עורר עם הופעתו ב-1986 התרגשות ספרותית ופוליטית והצית את דמיונם של מבקרים וחוקרים, אשר ניתחו אותו מהיבטים רבים ומגוונים. ההפתעה הבולטת הראשונה אז הייתה סופר ערבי הכותב בעברית, ולא זו בלבד אלא בלשון גבוהה, עשירה ובעלת רובדי עומק שקשה לאתרם בכתיבתם של סופרים שהעברית היא שפתם הראשונה, תוך התכתבות עם יצירות ויוצרים עבריים בולטים, שהולידה מחקרים על ה"אינטרטקסטואליות" ביצירתו (גלוזמן תשס"ג). תוכני הסיפור מבוססים על קורות חייו האמתיים ועל מצבו האזרחי-פוליטי כערבי-נוצרי-אזרח מדינת ישראל שנולד במולדתו מיד לאחר הנכבה. חנן חבר (2013) טען כי "אנטון שמאס ביקש לכונן באמצעות ערבסקות זהות ישראלית לאומית, שתכלול בתוכה יהודים וערבים לא רק כבעלי אזרחות משותפת וזכויות וחובות אזרחיות שוות, אלא גם כבעלי לאומיות חדשה משותפת. שמאס כונן בערבסקות לאומיות ישראלית, שבמסגרתה ולמענה כתב את הרומן, וכפי שהוא עצמו טען, ערבסקות הוא בעיניו רומן ישראלי הרבה יותר מיצירות ספרות אחרות שנכתבות בישראל".

שמאס עצמו הרבה להתייחס לנושאים האלה במאמרים שכתב ובראיונות שנתן לאחר פרסום הספר ובשנים שחלפו מאז. בכתיבתו החוץ-ספרותית הוא מפורש וגלוי הרבה יותר בטיעוניו הפוליטיים ובדעותיו על העבר, על ההווה וגם על העתיד של שני העמים בארץ. אנטון שמאס חי כבר שנים רבות בארצות הברית ולא כתב רומן נוסף אחרי הצלחתו הגדולה של הראשון.

מתוך העושר של ערבסקות ברצוני לדון כאן בקצרה בממדי הזמן בספר, אשר תוך כדי קריאה חוזרת ונשנית מתבררים כמורכבים וקשים לפענוח יותר ויותר. אפילו דפדוף קל בערבסקות מראה כי במרבית עמודיו מופיע תאריך כלשהו – ציון של שנה או של חודש, יום מסוים, חג או שעה. אירועים היסטוריים ממשיים נזכרים בו בדרך כלל מנקודת תצפית של האנשים הקטנים שלא עמדו במרכז ההתרחשויות, אף שאלה השפיעו עמוקות על חייהם. בספר שוררים כאוס מוחלט של זמנים, אי-סדר כרונולוגי, קפיצות גדולות בין עבר להווה ובחזרה בדרך האסוציאציה, מעברים חלקים וכמו-טבעיים בין 1928 ל-1982 או בין 12 במרץ 1970 ל-2 בספטמבר בשנה בלתי ידועה. המחבר נותן דרור מוחלט לעולם הפנימי של הזיכרון להוליך את הסיפור, ולא מנסה להקל על עצמו או על הקורא על ידי סידור המאורעות על פי הזמן הכרונולוגי.

אף שהסיפור רצוף תאריכים שבהם קרו מאורעות היסטוריים מכריעים, מה שחשוב לשמאס הוא מה קרה לדמויותיו, לבני משפחתו ולכפרו בתוך האירועים הללו. דוגמאות כאלה ישנן לאורך הספר למכביר, ולצדן גם אזכורים פחות מדויקים של זמן, כמו "בשלהי שנות החמישים" או "בשנות העשרים של המאה", "והימים ימי צום הארבעים", "בעונת שתילת הטבק", וגם "העת שהייתה חתולתו של דודי יוסף מתייחמת". חוסר הסדר המוחלט בגלגול העלילה מתחיל כבר בעמוד הראשון שבו מתוארים זה לצד זה ומשתרגים זה בתוך זה מותה של סבתא עליא ב-1 באפריל 1954 ומותו של בנה, אבי המחבר, "עשרים וארבע שנים לאחר אותו אפריל". ההתחקות על הכרונוס המשפחתי, המסופר בדילוגים ובתנועות ערבסקיות רחבות וקצרות, מפותלת ומסובכת. הכרוניקה של האירועים, המלחמות והשינויים שחלו בחיי הכפר פאסוטה במאה השנים הקודמות מתבררת לאִטה באמצעות חיבור שברי סיפורים והליכה קדימה ואחורה בזמן. הפרקים היחידים המסופרים בזמן הווה מסודר ובעל אופי יומָני הם אלה הנכתבים באיווא סיטי, כאשר המחבר נמצא הרחק מן המולדת ומן הבית בסמינר המיועד לסופרים מכל העולם, ובאמת הוא מתנהג שם כתלמיד בסדנת כתיבה, המוסר את אירועי הימים בצורה ברורה ומפורשת: "והנה אני יושב באיווא סיטי, יותר מעשרים שנה לאחר שעזבתי את בית ילדותי, ומרגיש בפעם הראשונה לאחר שנים ארוכות שאני יכול להעלות באוב את בית ילדותי בכפר, על ריחותיו ומראותיו ותחושותיו".

סוגי הזמן בערבסקות נעים בין זמן היסטורי לזמן מיתי, בין זמן פוליטי לזמן אישי, בין זמן נוצרי לזמן פגאני, בין עונות השנה ושְני חיי האדם מלידה עד מוות. העבר כאוטי ומעורבל בזיכרונו של המספר, מציאות ובדיה מתערבבות בו עם אגדות ואמונות, מראות וריחות, טעמים וקולות. אמנם בכל אחד מאתנו ובדמיונו של כל סופר מתרוצצים הזיכרונות באי-סדר, אולם אצל שמאס פעלו גם כוחות חיצוניים חזקים שריסקו את הזמן ואת המקום והגבירו את אותו תוהו ובוהו, שממנו אינו יכול להשתחרר.

חמקמקות הזמן, זמניותו, סופיותו ואין-סופיותו, משמעות הנצח אל מול חייו הקצרים של האדם היחיד, חילופי העונות ומחזוריות הטבע זכו לאין-ספור התייחסויות פילוסופיות לאורך הדורות, ומצאו את ביטוים בספרות על גווניה ורבדיה. הניגוד המובנה בין המעגליות המחזורית של היום והלילה, השמש והירח ועונות השנה ובין הליניאריות של חיינו מלידה עד מוות הוא מקור לתהייה ולבלבול, והוא מוביל את האדם לכיוונים שונים – מן האמונה בכוח עליון מכוון-כול, דרך הניסיון לחקירה ולרציונליזציה של הטבע ועד לניהיליזם ספקני. הזמן הוא גם מושג פוליטי, וככזה משמש כלי לעיצוב תרבויות וזהויות. סוציולוגים ואנתרופולוגים עמדו על ההבדלים הגדולים בתפיסות הזמן בקרב תרבויות שונות, וחלקם אף הראו כי מִסגור אירועים בזמן נתון יכול לשמש כלי לעיצוב זהות ולכינון סיפֵר היסטורי, או אף לשליטה של קבוצות הגמוניות על קבוצות ילידיות באמצעות שליטה על הזמן שלהן (ג'מאל 2008).

חיבורו המכונן של מיכאיל בכטין צורות הזמן והכרונוטופ ברומן מדגים את הזיקה בין שלושה רכיבים של תבנית הז'אנר: הייחודיות של המרחב והזמן שבהם מתפתח סיפור העלילה; נקודת המבט הייחודית של המספר; והסימבוליות ששורשיה נטועים ברבדים הקדומים ביותר של המיתולוגיה. נראה שאין דרך טובה מזו לתאר את ערבסקות. הניסיון לספר סיפורים שזורים זה בזה "נחבקים ונפרדים, מסתלסלים ומשתרגים בתוך הערבסקה האינסופית של הזיכרון", סופו שהוא מתרסק אל סלע הזמן והמרחב שבהם חי המספר, ולא נותר לו אלא לאסוף אותם אל שַקו, לנער את ראשו מתוך הרסיסים ולהתרחק אל מעבר לים.

אני מבקשת להציע כאן את המושג "זמן מרוסק" כתיאור מתאים לתפיסת הזמן ברומן זה, המאפיינת גם יצירות פלסטיניות אחרות. הסיפור בנוי משברים ומחרסים שאותם אסף המחבר כילד, כמבוגר, כקורא וכמאזין, כבן הארץ וכתייר, כמשורר רגיש וכפובליציסט מושחז. הוא אינו מנסה לאחות אותם לתמונת עולם שלמה, מכיוון שהעולם הסובב אותו, הפרטי והכללי, ממילא נשבר לרסיסים, והדרך היחידה שהוא יכול להתמודד אתו כסופר היא לפלס לו דרך בין השברים ובתוכם ולתאר אותם כל אחד בנפרד ללא סדר כרונולוגי וללא מתח עלילתי, בדיוק כפי שהם – חלקֵי סיפור מרוסקים.

הזמן הפלסטיני המרוסק מלווה את אנטון שמאס לאורך חייו, והוא מקבל ביטוי מוחשי ואירוני בתמונת הסיום של ערבסקות, כאשר היהודי דויד, "חבלן מורשה" מטעם השלטונות, מוזמן על ידי המשפחה לפוצץ שטח סלעי בפאתי הכפר שבו נהגו הילדים לשחק לצורך בניית בית מגורים מודרני. נתזי הסלע "התמהמהו בשמיים, נשרו על ראשינו, ועננת אבק היתמרה מן המקום ששכן בו הסלע מיום שהניחוהו שם הג'ינים גולָל למערתם".

ההליכה בעקבות הזמן הפנימי של היצירה, הזמן הערבסקי המיוחד, הפתלתל והמתעתע, איננה מובילה אל נקודת סיום, אל הבהרה כלשהי, אל פתרון או התרה. זהו משל עמוק למצב הקיומי של כולנו בארץ הזאת.

 


 

מקורות

בכטין, מיכאיל, (2007) צורות הזמן והכרונוטופ ברומן: מסה על פואטיקה הסטורית, דביר ואוניברסיטת בן גוריון.

גלוזמן, מיכאל, (תשס"ג) "לזרוק פחית משקה אל תוך ה'ברכה' של ביאליק: אינטרטקסטואליות וזהות פוסטקולוניאלית ב'ערבסקות' של אנטון שמאס", מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ט, ע"מ 1 – 21.

ג'מאל, אמל, (2008) "על תלאות הזמן המוגזע", בתוך: יהודה שנהב ויוסי יונה (עורכים) הגזענות בישראל, מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, ע"מ 348 – 380.

חבר, חנן, (1991) "עברית בעטו של ערבי: שישה פרקים על "ערבסקות" מאת אנטון שמאס", תיאוריה וביקורת 1, ע"מ 23 – 38.

חבר, חנן, (2013) "השיח החדש בישראל: עשרים וחמש שנה להופעת "ערבסקות", תיאוריה וביקורת 41,  ע"מ 299 – 310.

מרגולין, ברוריה, (תשנ"ו) המיקוד התחבירי בסיפורת העברית ובסיפורת הפלסטינית בנות זמננו: דיון השוואתי והמחשתו ב"ערבסקות" לאנטון שמאס, עבודת דוקטוראט, המחלקה ללשון עברית אוניברסיטת בר אילן.

שמאס, אנטון (עורך), (1974) בשני קולות, קובץ דו לשוני מיצירותיהם של משוררים וסופרים ערבים ויהודים, בית הגפן, חיפה.

שמאס, אנטון, "יומן קריאה", בתוך: אלוף הראבן (עורך), (1981) אחד מכל שישה ישראלים, ון ליר, ירושלים.

ד״ר שרה אוסצקי לזר


ד"ר שרה אוסצקי-לזר היא עמיתת מחקר במכון ון ליר, עוסקת בחקר החברה הערבית בישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *