http://forum.vanleer.org.il/%d7%a4%d7%95%d7%90%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9d-%d7%91%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a0%d7%95%d7%a7-%d7%90%d7%90%d7%95%d7%98/

הפואטיקה של המרחב חשובה באופן מיוחד בספרות הנכתבת על רקע סכסוך על טריטוריה ועל רקע מצב בלתי שוויוני של שתי אוכלוסיות החולקות את אותו המרחב. על רקע זה, ההתייחסות למרחב ולמקום אצל סופרים פלסטינים מעניינת וחשובה. בסיפורים של הסופר הפלסטיני איאד ברע'ותי (נ' 1980) למקום יש חשיבות ניכרת. עד עתה כתב ברע'ותי שני קובצי סיפורים קצרים, התבגרות (2006) ובין הבתים (2011), ולאחרונה פרסם רומן ראשון (בורדוקאנה, 2014). ברוב יצירותיו המקום מוצג בקדמת הבמה, ומדובר בין היתר בערים בתוך מדינת ישראל: עכו, יפו ונצרת.

כך הדבר בסיפור "ضربة قاضية" "נוק אאוט".¹ בסיפור זה תיאורי העיר עכו משקפים את מצבו הנפשי והמקצועי של הגיבור, והמקומות שאליהם הוא נוסע בחו"ל בקריירה הקצרה שלו נותנים ביטוי לעלייתו ונפילתו. הסיפור מספר על אודות מתאגרף פלסטיני אזרח ישראל מרגע גילוי כישרונותיו בגיל 13 ולאורך שנות השבעים. התחרויות הן תחנות הסיפור – מעכו בשנה שלא צוינה, לתל אביב ב-1973, לפריז ב-1977, לניו יורק ב-1978, לדיסלדורף ב-1979, ובחזרה לנקודת ההתחלה, לעכו ב-1980, בזמן שגיבור הסיפור היה אמור להיות בתחרות במוסקבה. הסיפור מתחיל ומסתיים באותה הנקודה בעכו ב-1980, כאשר גיבור הסיפור – אדיב אלניסנאס שמו – יושב וצופה בטלוויזיה בטקס הפתיחה של האולימפיאדה במוסקבה. הוא היה אמור להיות שם, אך מכיוון שישראל, היא ועוד מדינות רבות, החרימה את המשחקים עקב פלישת רוסיה לאפגניסטאן, אדיב נשאר בבית ולא התחרה (דבר שמעורר לא מעט אירוניה על רקע המדיניות של ישראל בגדה המערבית). הסיפור מסופר כהבזק לאחור על הקריירה של אדיב – מתחילתה ועד סופה. במשפט האחרון אנו מתבשרים שאדיב לא יתאגרף עוד.

הסיפור נפתח כך: "כאשר צפה אדיב במשלחות הספורטאים מנופפות לקהל המריע באצטדיון מוסקבה נאנח בלבו: אני הייתי צריך להיות שם. הוא הבטיח לעצמו לזכות במדליית הזהב, וכולם היו בטוחים שהיא כבר אצלו ביד […] יצא החוצה ונבלע בחשכת הסמטאות של שכונת אלעביד" (23). באמצעות צפייתו בטלוויזיה מנכיח הסיפור את המקום שאליו לא הגיע בעצמו, את הכמיהה למקום שרצה להיות בו, את התסכול של העמידה במקום, את סוף הקריירה ואתו סוף הסיפור.

המשפטים האחרונים של הסיפור ממקמים את אדיב באותה הנקודה ממש, והתקיעות במקום נותנת ביטוי ל"נוק אאוט" – לתבוסה: "אחרי טקס הפתיחה המכאיב הוא התחבא בסמטאות שכונת אלעביד והתהלך בעורקיה המבוצרים של העיר, וכשהגיע אל החומה נעמד עליה, הים שטיח שחור והאופק אינו משיב לקריאת המגדלור ולא לצעקתו. הוא לא קפץ מן החומה, רק חשב: נוק אאוט. ומאז לא התאגרף שוב" (27).

בין משפט הפתיחה לסיום הסיפור עובר גל הקריירה של אדיב ממקום למקום ומהצלחה להצלחה. הקריירה שלו מתחילה בעכו, ב"אולם קטן ליד המגדלור" (23). המקום הקטן עם "שני שקי עור מלאים בחול" הוא בשבילו קרש קפיצה לעלייתו בהמשך הדרך, והוא מסמל תקווה לגדולות בעתיד לבוא: מהמקום הקטן והמוזנח אפשר רק להתקדם או להיתקע בו. בראשית הסיפור המגדלור, הים והחומה הם סמלים חיוביים המדגישים את הפוטנציאל להתחבר לעולם הרחב, ובסוף הסיפור אותם מקומות ממש מסמלים את המבוי הסתום שאליו נקלע אדיב ואת הצטמצמות המרחב. המגדלור מסמל אור ונסיעות בין מרחבים, והקריירה של אדיב אכן נפרשת כמו שטיח מעבר לים למגוון יעדים. בראשית הסיפור החומה מתוארת כך: "לאורך השנים האלה היה רץ סביב מתחם החומה המזרחית, אותו בנו העכואים בימי הפחה אחמד אל-ג'זאר בשלהי המאה השמונה עשרה, חומה שחומה ואיתנה שהגנה על העיר מפני הים ומפני פולשים, והוא היה חולף עליה כדי לעבור את המגרש המשורטט […] עשר פעמים בזו אחר זו. אדיב העמיד את כושרו למבחן ובכל יום השלים את הריצה מהר יותר מאשר ביום הקודם" (25). יריבו הצרפתי של אדיב מושווה לנפוליאון – "החסון והגוץ כנפוליאון" – מחמאה מפוקפקת לנוכח תבוסתו של נפוליאון הכובש הכול-יכול וניסיונו הכושל לפרוץ את חומות עכו.

בסוף הסיפור מתואר אותו המקום כ"שטיח שחור" והאור והאופק נעדרים לחלוטין: "האופק לא משיב לקריאת המגדלור ולא לצעקתו". עכשיו מקום נדודיו המתפתלים מצטמצם לכדי סמטאות עכו, עד שאדיב מגיע לחומת העיר, אשר מקפלת בתוכה את המשמעות הסמלית של מחסום ותקיעות. אותה החומה אשר משמשת סמל לתזוזה וחוזק בראשית הסיפור נהיית למחסום.

התחנה הראשונה מחוץ לעכו היא תל אביב, שבה מתמודד אדיב לא רק נגד מתאגרפים אחרים, אלא גם מול קריאות הגנאי "ערבי מסריח" אשר צועקים לעברו הצופים "בעברית-ערבית של עולים ממרוקו" (24). קריאת גנאי זו משקפת כיצד העברית והערבית נשזרות זו בזו באופן אירוני. מי שצועק "ערבי מסריח" הוא בעצמו ממוצא ערבי – אמנם ערבי-יהודי, אך בכל זאת דובר ערבית מהבית. זה מעלה שאלות על הקשר בין שפה לשייכות למקום: אף שהם חולקים שפה, עדיין מנסים העולים ממרוקו לסלק אותו מהמרחב שהם רואים כ"שלהם" בלבד. מודגשת האירוניה בהיותו של אדיב יליד, בשונה מהקהל הדובר ערבית שמורכב בעצם ממהגרים שאינם בני המקום כמוהו. זאת קבלת הפנים הכואבת של אדיב בצאתו מעכו לתל אביב, אך בחזרתו הביתה לאחר הניצחון מקבלים אותו בני שכונתו בהתלהבות יתרה.

גם בתחנה הבאה, בתחרות בפריז, ישנם מהגרים מרוקאים בקהל, וההשוואה מתבקשת: בשונה מהמרוקאים היהודים בארץ אשר קוראים לעברו קריאות גנאי, בפריז הם לא מחכים אפילו לתחילת התחרות כדי להתחיל להריע ולעודד את אדיב. כאן ערביותו היא נקודת הזדהות במרחב הצרפתי הזר.

בסיפור אותו הפרט עובר מטמורפוזה במה שהוא מייצג, ומסמל דבר והיפוכו, ובייחוד כאשר הוא מוצג במקום אחר או בזמן אחר. ככה ראינו, למשל, גם עם המגדלור וגם עם החומה. החומה אשר מסמלת חוסן ועלייה לגדולות בראשית הסיפור הופכת למחסום ומעצור בסופו; וגם המהגרים ממרוקו, אשר בארץ נותנים ביטוי לשנאה, בפריז מבטאים אהדה והזדהות. כך נותן הסיפור ביטוי ליחסיות המרחב, כלומר המרחב אינו אבסולוטי, אלא אפשר ליצוק לתוכו משמעויות שונות וזהויות שונות.

כל מקום שבו מתחרה אדיב מבטא עלייה בדרגת הקושי והתקדמות לעבר הצלחה רחבה יותר: כל מקום הוא שיא חדש בהישגיו של אדיב, וגם צעד נוסף לעבר העולם הקוסמופוליטי והרחק מהמקום הצר והפרובינציאלי. כך שהסוף הוא נפילה חדה ובלתי צפויה, ובעצם הופך מה שנדמה כעלייה ליניארית למהלך מעגלי שמתחיל ומסתיים באותו מקום ממש, למקום שמתברר כחנוק וחונק. הצלחתו לא מקנה לו זכויות יתר בחברה, לפחות על פי התחושות המועברות בפסקה האחרונה, שבה מתוארת מציאות שהכול בה צר, חסום, שחור ונטול אופק.

נגד מי אדיב בעצם נאבק? זה משתנה לאורך הסיפור. בתחילתו הוא נאבק נגד מתאגרפים יהודים, ובסוף הוא מייצג את אותם היהודים. אם כך, האם הניצחונות הם בעצם תחילת נפילתו, והם נותנים ביטוי לקיום הבלתי אפשרי של פלסטינים במרחב הקיים? כיצד אפשר לפרש את מאבקו של אדיב ואת כישלונו? בסוף המאבק נדמה אדיב כאימפוטנט שלא מצליח להגיע לשום מקום על אף כישרונו. זה דומה לחומת עכו המסמלת חוזק אך גם סוגרת וחונקת. הסיפור אינו מתייחס לעימות בין פלסטינים לישראלים באופן מוצהר, אך הסיפור כולו מתאר מאבק באמצעות האגרוף.

גיבור הסיפור מתאגרף כדי להתקדם ולהצליח. הוא מייצג וממחיש את מאבקו של הפלסטיני הבודד, האזרח התמים המעוניין בהצלחה פרטית ואישית במרחב שהוא חי בו. לאורך הדרך המתפתלת בסיפור אין אפשרות להתנתק ולו לרגע מהמאבק הלאומי החודר למרחבים האישיים והפרטיים – כפי שהיצירה מעידה, המקום משחק תפקיד מרכזי ומכריע.


1. התרגום לעברית מהאנתולוגיה שתיים, ירושלים: כתר, 2014. ציוני העמודים בטקסט מפנים לשם. מתורגם גם לאנגלית באתר Words without Borders (2015).

ד״ר אריאל שטרית


ד"ר אריאל שיטרית היא מרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומרצה לקולנוע פלסטיני באוניברסיטה הפתוחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *