http://forum.vanleer.org.il/%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9d-%d7%a1%d7%a2%d7%99%d7%93-%d7%90%d7%91%d7%95-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%94-%d7%90%d7%9e%d7%9f-%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%93-%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%94/

בלב אום אל-פחם שוכנת הגלריה לאמנות הגדולה והמובילה ביישובים הערביים בישראל. השנה  ימלאו עשרים שנה להקמתה, וזו הזדמנות טובה לשוחח עם מנהלה סעיד אבו שקרה על פעילות הגלריה ועל מקומה בסצנת האמנות הפלסטינית בישראל.

מה מקור הרעיון להקים גלריה לאמנות באום אל-פחם?

הקמתה ב-1996 נבעה מתוך מחאה פוליטית. אני אמן, בן למשפחת אמנים. ראיתי אז כי לא קורה שום דבר שיקדם את האמנות בחברה שלנו. המדינה לא נתנה מאום לקידום תרבות פלסטינית בישראל, וגם המנהיגות שלנו לא נתנה דעתה לנושא זה, ולא הצליחה להגדיר מטרות לנוכח הכאוס התרבותי ששרר כאן. הם אמנם עבדו קשה, יצאו להפגנות וחשבו שאפשר להשיג דרכן דברים, אבל בזבזנו זמן ואנרגיה אנושית. אנשים שחררו קיטור בהפגנות וחזרו לעבוד, והמציאות לא השתנתה. לכן חשבתי שמצופה מאתנו שכל אחד בתחומו יתחיל לעבוד, בלי להתלונן או להאשים אחרים. הקמתי את הגלריה כמחאה, והגדרתי את תפקידה "החזרת עטרה ליושנה".

למה הכוונה?

לפני 48' אנחנו הפלסטינים יצרנו שטיחים, מחצלות, רקמה, קדרות, מלאכות יד ייחודיות. הייתה תרבות מדהימה, פחות ציור ופיסול מופשטים ויותר ציור שימושי ואמנות שימושית לצורכי היומיום. זו לא הייתה אמנות שלמדו בבית הספר, אלא העבירו מדור לדור. ב-48' המשפחה הגרעינית הפלסטינית התנפצה לכל עבר, הכפרים ננטשו ונהרסו, לא נשאר כלום מכל זה.

בעת הקמת הגלריה לא היה ביישובים הערביים בארץ שום חלל ראוי להצגת אמנות. לפעמים הציגו במתנ"סים, לא היה מי שייתן לאמנים תנופה, לא היה מי שיחבק אותם ויעודד אותם, לא הפיקו קטלוג, לא קידמו שום אמן, לא ידענו כלום על ההיסטוריה בעל פה. איש לא ניגש לאסוף תמונות וממצאים וסיפורים מפי הזקנים. לגלריה היה תפקיד להכות יתדות ושורשים באדמה ולהגיד: "אני פה, מהיום והלאה אני מנכסת את התרבות, הנרטיב והכאב. מנכסת כדי לטפל בהם בנאמנות, באהבה וביושר, מתוך אחריות לשמר, לחקור, לתעד". תחילה היה אתי אחי פריד, אבל הוא מאס בעבודה כי זה היה על חשבון האמנות שלו. וטוב שעשה כך. מאוחר יותר הוא אצר תערוכות, הוציא קטלוגים, פתח גלריה בנצרת ומלמד באורנים.

ואיך התקבלה הגלריה בעיר שנשלטת בידי התנועה האסלאמית?

תחילה נתקלנו בתופעה יותר קשה מהתנגדות – אדישות. אנשים לא הבינו למה צריך את זה. חשבו שזו עוד יוזמה שתוחלת החיים שלה קצרה ולא נתנו לה סיכוי. רק אחרי שנוצר קשר עם גורמים מובילים באמנות בארץ ובעולם המחויבות הכתה שורש, המחויבות שלנו המקימים וגם של הקהילה ומנהיגיה. עברנו דרך ארוכה מאז להשגת מודעות ציבורית. פעם אמרו "הגלריה של סעיד", היום אומרים "הגלריה של אום אל-פחם", יש גאווה מקומית, זה הישג ענק. התושבים רוצים את הגלריה ומרגישים שהיא שלהם. שנית, הגלריה הפכה לבית של האמן הפלסטיני. עד שקמנו לא היה לו בית. האמן היה כמו כלי שלוקחים אותו מתל אביב לחיפה, תמיד חיכה ליהודי שיזמין אותו להציג. מעולם לא הפקנו קטלוג ולא עשינו מחקר. אם רצינו לדעת על עאסם אבו שקרה או על עבד עאבדי ואסד עזי – רק גלריות יהודיות הציגו אותם, רק חוקרים יהודים כתבו עליהם. היום הפכנו להיות מרכז, בית קודם כול לקהילה המקומית שאנחנו רואים אותה כחלק בלתי נפרד מאתנו ולכלל האמנים הפלסטינים, גם בשטחי הרשות. כולם הוצגו פה, אין אחד שלא עובר פה. כולם חייבים לעבור פה, מציגים להם חינם, מוציאים להם קטלוגים. יש לנו אוסף ענק של עבודות אמנות, ואנחנו מקדמים הכרה בנו כמוזיאון.

צילום מסך 2016‏.05‏.23 ב‏.10.35.27

צילום: שרה אוסצקי לזר

מה תרומתה של הגלריה לקהילה?

הגלריה מחוברת לקהילה בכול. זה שנים אנחנו מקיימים פרויקטים שבהם משתתפים מאות ילדים שלומדים אמנות ויצירה, חוגי אמנות למבוגרים, סדנאות קרמיקה לנשים. באות לכאן נשים שאף פעם לא החזיקו מכחול ביד, שאף פעם לא יצאו מהבית לפעילות חברתית כלשהי. רינה פלג, אמנית בת 75 שחזרה לארץ אחרי שהות של שנים רבות בארצות הברית, הגיעה לכאן וביקשה ללמד ילדים. אני הצעתי שתעבוד עם נשים, והנה, יש לנו בכל רגע נתון שלוש קבוצות של נשים, כל אחת של עשרים–שלושים משתתפות שבאות לכאן, לומדות, יוצרות, והן מתחילות גם לייצר מוצרים שאולי יוכלו למכור אותם אחר כך לצורך פרנסה.

מפעל מרכזי נוסף הוא הקמת הארכיון הצילומי המכיל אלפי תמונות היסטוריות ואוסף של כ-300 עדויות מצולמות של זקנים מאזור ואדי עארה – היסטוריה בעל פה. זה הזיכרון שלנו. כשכל העולם היה עסוק בלראיין את זקניו אנחנו היינו עסוקים בפרנסה. מי שם לב שהזקנים שלנו מתמעטים ונעלמים ולוקחם אִתם את הזיכרון ואנחנו נשארים בלי כלום? קמנו כדי לתעד הכול. הצגנו בגלריה תערוכה גדולה שמשכה קהל עצום, וכל החומרים מקוטלגים כיום בארכיון ועומדים לשימוש חוקרים ומתעניינים.

מנהג חשוב נוסף שמחבר אותנו לקהילה הוא הוצאת עבודות אמנות אל מחוץ לגלריה והצגתן בחללים של בתים פרטיים ושל מבני ציבור, בחנויות ובמטעי הזיתים. כבר כמה פעמים עשינו זאת – הקהל הערבי והיהודי שבא לתערוכה משוטט ברחובות אום אל-פחם ומחפש את המקומות הללו, מתחבר לאנשים, מדבר אתם, והתושבים מרגישים שהם חלק מהעשייה האמנותית. לקראת חגיגות העשרים של הגלריה שיתקיימו ב-2016 אנחנו מתכננים להרחיב את המגמה הזאת.

ידוע שאתם חולמים להקים מוזיאון. מה הסיכוי לכך?

לפי השקפתי אי-אפשר להקים מוזיאון אלא מתוך תהליך שהקהילה שותפה בו. מוזיאון צריך לעצב זהות של עם, ואי-אפשר שמישהו מבחוץ יקים אותו ויחליט מה התכנים שלו. לפני שאני מקדם מוזיאון אני צריך לקדם את הקהילה שלי שתתמוך בו. ועכשיו, אחרי עבודת נמלים של שני עשורים, השנה אנחנו עומדים לקבל הכרה כמוזיאון. קיבלנו שטח של 15 דונם בכניסה לעיר והכרזנו על תחרות להקמת בניין חדש. 49 אדריכלים ניגשו לתחרות, שהייתה אנונימית, ובחרנו שלוש תוכניות מובילות, אבל אין לנו כסף להקמה, דרושים לכך מיליונים. למדינה ולתורמים יהודים יש קושי לתת כסף למוזיאון פלסטיני, ומצד שני אנחנו לא יכולים לפנות למדינות ערב. כיום צריך לתת הסבר על כל כסף שמגיע מ"מדינה עוינת". אבל לא ויתרתי על החלום ועל האסטרטגיה, רק שיניתי טקטיקה. האסטרטגיה היא להקים מוזיאון ערבי פלסטיני בתוך אום אל-פחם. הבניין החדש הוא טקטיקה. אז בינתיים נגשים את החלום בבניין הצנוע הקיים. צריך לעשות התאמות, לעמוד בדרישות בטיחות, נגישות, תאורה, ואנחנו ערוכים לכך. רוצים שכל העולם יֵדע שלפלסטינים בישראל יש מוזיאון. למרות הקשיים זה עומד להתגשם בקרוב.

צילום מסך 2016‏.05‏.23 ב‏.10.35.16

סעיד אבו שקרה, צילום: שרה אוסצקי-לזר

מה בדבר פעילות המשותפת של אמנים פלסטינים ויהודים?

מיום שהקמנו את הגלריה הכרזנו שהיא תהיה מקום של רב-תרבותיות. אסור לנו להסתגר בבועה של עצמנו. המעגלים שלנו מתרחבים – אום אל-פחם, ואדי עארה, פלסטינים, ישראל וכל העולם. אי-אפשר להתכחש לעובדה שרוב האמנים כאן הם בוגרי מוסדות ישראליים. אין להם אפשרות ללמוד במדינות ערב. כולם משתמשים באותם כלים, הטכניקה קצת שונה, אבל הכלים דומים. רבים מהם משתמשים בסמלים מהמסורת והמורשת, אבל בכלים שרכשו בבצלאל או באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות בבית ברל, שבה אני למדתי, או במוסדות אחרים. גם התחרותיות משפיעה. אם הם רוצים להציג בתל אביב הם יודעים שהתחרות גדולה והם חייבים לעבוד קשה. אם אתה לא מצוין לא תציג. אני רוצה דרך האמנות לעלות למעלה, להסתכל ליהודי בגובה העיניים. בעזרת הארכיון והגלריה אני מאפשר ליהודים שמגיעים לאום אל-פחם להיישיר מבט אל הפלסטיני במקום שהוא נמצא בו, לגעת בכאב שלו, להכיר את התרבות, להכיר אותנו, לא להתנשא מעלינו. מעולם לא נתתי לעצמי להרגיש קורבן. תמיד פעלתי מתוך רצון למצוינות ולאיכות אמנותית גבוהה. אני לא מאמין בתרבות נמוכה.

כיצד אתם עוזרים לאמנים צעירים?

התפקיד שלנו לזהות את היכולות שלהם ואז להציע לעשות להם תערוכה. אני מגיש בקשות בשבילם דרך קרנות, מאפשר להם לקבל פרסים, להפיק קטלוג, להציג תערוכה. אני שוכר להם מנחה ואוצר שילוו אותם שנה-שנתיים, ינחו אותם, ואז נציג אותם בגלריה אחרי תהליך של עבודה קשה. אנחנו היחידים שעושים זאת כבר עשר שנים. השנה לראשונה גם אחי פריד אבו שקרה קיבל שלושה אמנים לגלריה שלו בנצרת. גלריה צריכה לקדם אמנים ולהוציא קטלוגים ולעסוק במחקר. אם לא, היא חלל תצוגה ולא גלריה, ובטח לא מוזיאון. אני שמח שיש עוד גלריות מקומיות ביישובים ערביים, ואנחנו נמצאים בקשר אתן, אבל אין להן אותן יכולות שיש לנו. לדוגמה, לאחרונה הוצאנו קטלוג שכותרתו "זהות האמן הפלסטיני" בעלות גבוהה מאד. לצערי, לאחרים עדיין אין יכולת להפיק  דבר  דומה.

ומה החזון שלך לעשרים השנים הבאות?

לבסס נקודת מפגש ראויה שיש לה את כל הכלים והיכולות להמשיך לחקור ולשמר כל מה שקשור למורשת הפלסטינית, לתרבות ולאמנות העכשווית, שתהיה נקודה שכולם יאמינו בה, שמייצרת אמנות בקנה מידה מקומי ובינלאומי, שתביא לכאן הרבה אנשים. אני מאמין במפגש. אנשים שיגיעו לאום אל-פחם יכירו גם את האיש הפשוט ברחוב. אני שואף שאום אלפחם תהיה במה מרכזית לאמנות הפלסטינית העכשווית גם בישראל וגם מחוץ לישראל.

אנחנו לא כמו כל גלריה בארץ, יש לנו תפקידים מיוחדים. מייצרים יש מאין. בעבר כשהייתי חוזר מנסיעה לחו"ל לקח לי שבוע להתאושש כי הייתי מקבל מפח נפש. שם הקימו מוזיאונים בעקבות אלף שנים של עבודה, מי אני בכלל? אין לי תקציב, אין תמיכה, איך אצליח במשימה? התפקיד שלי הוא לקדם את האמן הפלסטיני, הישראלי, הבינלאומי, לקחת את אום אל-פחם קדימה. אני לא יכול להסתפק במה שיש לי. רוצה להכשיר צוות שימשיך גם אחריי. עבודה רבה עוד בפנינו.

אי אפשר להפסיק את סעיד כאשר הוא מדבר על העתיד. עיניו נוצצות והוא מלא התלהבות ואמונה. זה כנראה סוד ההצלחה של המקום המיוחד הזה.


ד"ר שרה אוסצקי-לזר היא עמיתת מחקר במכון ון ליר בירושלים, עוסקת בחקר החברה הערבית בישראל.

סעיד אבו שקרה


סעיד אבו שקר, הוא אמן, מייסד ומנהל הגלריה לאמנות באום אל-פחם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *