http://forum.vanleer.org.il/%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%91%d7%a7/

ראיינה: שרה אוסצקי-לזר

מה הפוטנציאל הכלכלי הגלום בחברה הערבית שעדיין אינו מנוצל?

לעיתים אני נוסע בגליל וחושב, הרי זו פרובאנס! הערבים יכולים לפתח תיירות נפלאה ביישוביהם, לחזור גם לחלק מן המקצועות המסורתיים שלהם, לייצר ולמכור.

בתחום אחר – יש להם יתרון עצום על פני היהודים בקשרים הטבעיים עם תושבי הגדה המערבית, עם ירדן ועם מדינות ערב בכלל. הנגר שלי סיפר שהוא קונה זכוכית מיוחדת בסעודיה במחירים מצחיקים לעומת אלה שכאן, וזו רק דוגמה קטנה. יש להם יכולת לקיים קשרי מסחר ענֵפים ושותפויות. כבר היום, חלק גדול מן המפעלים באזור התעשייה ברקן למשל הם בבעלות של ערבים מישראל והם מעסיקים בהם עובדים מן השטחים. זוהי מעין קולוניזציה ישראלית דרך הערבים, מצב די אבסורדי, אבל מבחינה כלכלית זה עובד. גם במשאיות שנכנסות לעזה, הנהגים וחלק גדול מן הסוחרים המעורבים הם ערבים. כך שהפוטנציאל עצום ורק יכול לגדול.

מהם החסמים העיקריים לשילוב כלכלי מלא של הערבים בישראל?

אי ידיעת השפה האנגלית בצורה מספקת הוא חסם רציני במקצועות טכנולוגיים ובכאלה המחייבים קשרים גלובליים; השוק הישראלי עדיין לא מקבל בקלות עובדים ערבים מקצועיים; רבים עדיין אינם מועסקים במקצוע שלמדו ורכשו; ידוע שבהייטק למשל פועלת שיטת "חבר מביא חבר", כולל בוגרי יחידה 8200 במודיעין, והערבים אינם משתייכים לרשתות החברתיות הללו. אך המצב משתפר והולך בזכות הנהירה של צעירים ערבים להשכלה הגבוהה. אבל גם כאן – עדיין רוב הערבים פונים ללימודים של מקצועות ששכרם נמוך. יש יוצאים מן הכלל ידועים: רוקחות ורפואה.

לעיתים נשמעים קולות בחברה הערבית התומכים בבניית כלכלה נפרדת ואוטונומית, שערבים יעסיקו את בני עמם ויקנו רק מהם. מה דעתך בעניין? האם זה בכלל ייתכן במדינה כל כך קטנה?

באינסטינקט שלי אני נגד כלכלה נפרדת ובעד שילוב מלא. אבל הכול תלוי איפה ומה: אם יזם הייטק בנצרת רוצה להעסיק את בני המקום והמגזר זה בסדר, אבל הוא צריך גם לייצא את תוצרתו ולהיות בקשר עם מעגלים רחבים יותר, והתבדלות היא לא הפתרון. המצב הוא שיהודים רבים דווקא קונים מערבים ולא להפך. לדעתי זה משפר במידה מסוימת את מאזן הכוחות – כי במקרים הללו הערבי הוא בעל הבית והיהודי הוא הלקוח.

ושאלה בתחום עיסוקך העכשווי: האם יש לך הערכה מה מצב הפנסיה בקרב עובדים ערבים?

כאן מפנה אותי פרופ' ספיבק למחקר שפרסם יחד עם שחר צמח לפני כשנה,[1] שבו הם מצביעים על כך שרק 8.5% מן העובדים הערבים מבוטחים בפנסיית החובה אף שהם מהווים 18% מן העובדים במשק. הדבר נובע בעיקר משוק העבודה הערבי המאופיין בעבודה לא רציפה ובמקצועות שאינם מכוסים בהרחבה, וגם אם כן – השכר נמוך ונגזרת ממנו גם פנסיה נמוכה. לעומת זאת, ספיבק מציין מאפיין של החברה הערבית שאותו הוא מכנה "ביטוח בין-דורי" בתוך המשפחה. הורים קשישים מתגוררים בדרך כלל ליד ילדיהם, ואלה תומכים בהם גם מבחינה כלכלית. אולם גם מצב זה משתנה עם התפתחות המעמד הבינוני בחברה הערבית ומעבר של בעלי מקצועות למגורים מחוץ ליישוביהם והרחק ממשפחותיהם המורחבות. יותר קשישים ערבים פונים לבתי אבות, תופעה שלא הייתה מוכרת בעבר, והאחריות לרווחתם תעבור בהדרגה מן המשפחה למדינה. אמנם החברה הערבית כיום היא חברה צעירה מאוד, אך בהסתכלות לטווח ארוך – בגלל הירידה הדרמטית בשיעורי הילודה היא תלך ותזדקן, ולאור השינויים החברתיים שצוינו לעיל יש לתכנן ולהיערך מראש למצב החדש.

האם יש לך הסבר לפער בין ההשקעה הממשלתית המוגברת בקידום ההשכלה הגבוהה בקרב ערבים, בתעסוקה וגם בתשתיות, לבין ההדרה שלהם וההסתה הגלויה כלפיהם שבאה מלמעלה, כולל "חוק הלאום" שמבקש לתת גושפנקה חוקתית למעמדם המופלה?

הסקרים הסטטיסטיים והתחזיות מראים בבירור שחלק מן העתיד הכלכלי של ישראל נמצא בסקטור הערבי. כולם מבינים זאת ופועלים בהתאם. אני מייחס הבנה זו בעיקר ל"שלטון הפקידים", אשר בניגוד לפוליטיקאים פועלים בכיוון הנכון ודוחפים לשם את הפוליטיקאים, שמטבעם מסתכלים רק לטווח קצר.

אני גם שומע אמירות מצד הממסד כי "חוק הלאום" אינו משנה למעשה את המצב הכלכלי ואינו פוגע בפועל בתקציבים המוקצים לתוכניות המיוחדות שמהן נהנית האוכלוסייה הערבית. זה אפילו "בון טון" לומר שאין קשר בין הדברים. לא שמעתי שעצרו כספים ייעודיים שהוחלט עליהם. כיום התקציבים הללו אמיתיים ומשולמים בפועל, בניגוד למקרים שהיו בעבר, שהממשלות השונות הכריזו על תקציבים ולא העבירו אותם. זכורה היטב "פרשת הארבעה מיליארד" שהובטחו לערבים בשנת 2000, שמהם הועברו להם למעשה פחות ממיליארד שקלים. אני סבור שכיום ההבנה של החשיבות הכלכלית של האוכלוסייה הערבית היא ממשית ולא תהיה נסיגה ממנה.

יחד עם זה, מבחינה פוליטית אני לא אופטימי. אם היחס העוין כלפיהם מצד השלטון יימשך, אני לא יכול להתנבא מה יקרה. פרופ' עמנואל סיוון לימד אותי כי עַם אינו מתקומם אם הוא נמצא לגמרי למטה, אלא דווקא כשהוא מתחיל לעלות. אמנם זו הכללה, אך אינני יכול לצְפות מה ההתקדמות הכלכלית תעשה לרגשות הלאומיים. לדעתי, אנשי המעמד הבינוני, שהם הרוב כיום, לא הם שנותנים את הטון הפוליטי; הם עובדים וחפצים בהשתלבות וביציבות, אבל בפוליטיקה הכול אפשרי.

ומשהו אופטימי לסיום?

החברה הערבית בישראל היא חברה צעירה ותוססת ועוברת מהפכה של ממש. אנשים רוצים ללמוד, לעבוד, להרוויח ולהתקדם. הם יקדמו את עצמם והמדינה תעזור להם כי אין לה ברירה. יש בחברה זו הרבה כוח פנימי להשתפר ולהתקדם מבחינה כלכלית. אני רואה בעיקר את הנשים כמנוע הצמיחה החזק. הירידה בילודה, העלייה בהשכלה, ניידות גבוהה ומוטיבציה חזקה – הנשים הן אלה שיובילו את החברה הערבית קדימה ויחד איתה את קטר הכלכלה הישראלית.

 

[1] אביה ספיבק ושחר צמח, פנסיית החובה בישראל והשפעתה על אי-השוויון הפנסיוני: הסיכונים במערכת הפנסיה החדשה, סדרת מחקרי מדיניות 22, התוכנית לחברה וכלכלה, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר, 2017.

פרופ' אביה ספיבק


פרופ' אביה ספיבק שימש בעבר משנה לנגיד בנק ישראל; במשך שנים הוא היה חוקר בכיר בתוכנית חברה וכלכלה במכון ון ליר בירושלים; וכיום עומד בראש המרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *