http://forum.vanleer.org.il/%d7%b4%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%96%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%a9-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%aa%d7%94%d7%a4/

בספר האופסימיסט¹ (1974) בפרק "סעיד נוטל לראשונה חלק במלחמת העצמאות" מתייחס המספר, משתף הפעולה הערבי-ישראלי שמגרונו מדבר אמיל חביבי (1996-1921), אל אישה מן הכפר אל-ברוה שבדרכה חזָרה לכפרה נתקלת במושל הצבאי החוסם את דרכה. "רוצי מול העיניים שלי בחזרה למקום כלשהו מזרחה", הוא פוקד עליה כשאקדח שלוף בידו. "ואם אפגוש אותך שנית כאן – לא אחוס עלייך". האישה אוחזת ביד בנה ושניהם פונים מזרחה, אבל אז מתרחשת תופעה מוזרה:

ככל שנתרחקו, האשה ובנה, מאִתנו, המושל הניצב ואני הישוב בג׳יפּ – כן גבהה קומתם עד אשר נתמזגו בצלליהם בשמש השוקעת, והנה הם ארוכים יותר מעמק עכו. אני התכנסתי במושבי, והמושל קפא במקומו בהמתינוֹ להיעלמם. "מתי ייעלמו", שאל. אבל שאלת המושל לא כּוּונה אליי.1

אל-ברוה הוא כפר הולדתו של המשורר² אשר אמר, חמש־עשרה שנה לאחר מכן:

יְבֹרַךְ זֶה הַתַּלְיָן כִּי יְנַצַּח, הָעֵינַיִם שֶׁנִּשְׁקָן הוּא הַכָּחָל

הֶאָח, כּוֹבֵשׁ! יְבֹרַךְ זֶה שֶׁיִּרְצַח, הַזִּכָּרוֹן שֶׁל יַלְדוּתִי כִּי יִגָּל 3

האם היה הוא אותו ילד, והאם המשיך בדרכו מזרחה לאחר ששמט ידו מיד אמו ונטש אותה בצל?

כך מתאר אמיל חביבי, במידה מסוימת אביו הרוחני של מחמוד דרוויש, את המראתו של דרוויש מפּליטוּת אומללה אל פסגת השירה הערבית, ובין לבין מפקיד בידי הקורא את משימת מילוי הפערים הנוגעים ליחסי הגומלין בין שני ענקי הרוח של התרבות הפלסטינית, קל וחומר כשהוא מסיים את הפרק כדלקמן:

משורר אל-ברוה, הנזכר לעיל, אמר: "הֵיטֵב אַכִּיר אֶת הַשֵּׁדִים הוֹפְכֵי הַיֶּלֶד לְנָבִיא". והוא לא ידע, עד לאחרונה, כי אלה השדים עצמם יש לאל ידם להפוך ילד אחר לאבן שאין לה הופכין בתהום הנשייה. (חביבי, האופסימיסט, עמ' 26-23)

חביבי, כדרכו, לא חסך מבּן טיפוחיו ביקורת, והקורא את הפרק שוב ושוב, בוודאי על רקע יחסיהם לאורך השנים, רשאי להתעלם מן המילים "עד לאחרונה" ולקרוא לא מעט בין השורות על רקע ההיכרות עם קורותיהם, ביחד וכל אחד לחוד, עד מותם – של חביבי ב-1996 ושל דרוויש 12 שנים לאחר מכן. כעשרים שנה לאחר שהתפרסם האופסימיסט – הימים היו ימים של תקווה – נסע דרוויש לחיפה כדי לפגוש את חביבי ולהשתתף בסרט שבמאית ישראלית עמדה לצלם. שנים אחר כך פרסם דרוויש את קורות אותו מפגש מתוכנן בשיר "מועד לפגישה עם אמיל חביבי":

לֹא לְהַסְפִּיד אוֹתוֹ בָּאתִי אֶלָּא לָשֶׁבֶת אִתּוֹ,

עֶשֶׂר דַּקּוֹת מוּל מַצְלֵמָה נְכוֹנָה

לְמִלְחָמָה בֵּין שְׁנֵי תַּרְנְגוֹלִים.

לִפְנֵי הַפְּגִישָׁה אָמַרְתִּי לוֹ: מָה אַתָּה מְחַפֵּשׂ?

אָמַר: הֶבְדֵּל בֵּין "כָּאן" ל"שָׁם".

אָמַרְתִּי: אוּלַי הַמֶּרְחָק בֵּין "כָּאן" ל"שָׁם"

הוּא כְּמו "ל" מֶטָפוֹרִית.

אבל, לדאבון לבו של המשורר דרוויש, המפגש עם הסופר חביבי לא התקיים:

בָּאתִי, אֲבָל לֹא הִגַּעְתּי. הִגַּעְתִּי,

אֲבָל לֹא חָזַרְתִּי. לֹא מָצָאתִי אֶת יְדִידִי

מַמְתִּין לִי, לֹא מָצָאתִי כִּסְּאוֹת שֶׁהוּכְנוּ

לִי וְלוֹ וּלְמִלְחֶמֶת תַּרְנְגוֹלִים.

כְּהֶרְגֵּלוֹ לִגְלֵג, לִגְלֵג

עָלַי וְעַל עַצְמוֹ, נָשָׂא אֲרוֹן מֵתִים,

בָּרַח מִלְּוָיָתוֹ וְאָמַר: סֶרֶט,

כָּל דָּבָר כָּאן סֶרֶט, סֶרֶט, סֶרֶט! 4

 

כשחביבי תיאר את דמותו של הילד הצועד עם אמו מזרחה ודמותו מתעצמת עד אשר היא מכילה את מלוא האופק, הוא ידע היטב שהתקווֹת שתלה באותו משורר צעיר שהכיר לראשונה בשנות החמישים המאוחרות התגשמו, ודמותו הענקית כמשורר האפילה על רבים אחרים, כולל על חביבי עצמו, בוודאי באחרית ימיו עת סר חִנו של חביבי בעיני חברי המפלגה שאותה הנהיג במשך עשרות שנים. המפגש שאמור היה להתקיים בתחילת מאי 1996 בין הסופר הקשיש, שהיה אז על ערש דוויי, ובין בן טיפוחיו בעל המוניטין הבין-לאומי, לא התקיים, אבל הוליד את השיר דלעיל, שמזמין אותנו לקרוא בין השורות את קורות יחסיהם במהלך השנים ואת נבכי נפשו של דרוויש, ממש כפי שהטקסט של חביבי הזמין אותנו לקרוא את תהפוכות נפשו שלו.

_____________________

  1. חביבי, אמיל. האופסימיסט: הכרוניקה המופלאה של היעלמות סעיד אבו אל־נחס אל־מתשאאל (תרגם: אנטון שמאס), ירושלים: מפרש, 1984.
  2. מחמוד דרוויש (2008-1941).
  3. מתוך השיר "מוות לשווא" (דיואן מחמוד דרויש, עכו: דאר אל-אסואר, 1988, עמ' 212-213).
  4. מתוך מחמוד דרויש, לא אריד להד'י אל-קצידה אן תנתהי, בירות: ריאד אל-ריס, 2009.

פרופ' ראובן שניר


פרופ' ראובן שניר הוא מרצה בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *