״יש להתעקש על גיוס האוכלוסייה כולה ובפרט ראשי הרשויות והמנהיגות המקומית, להוביל מהלכים של שינוי תפיסתי, ולאפשר ליזום בנייה רוויה גם על קרקע פרטית, בבעלות או בשכירות באופן מידי״. במילים אלו מתייחס דוח צוות 120 הימים,[1] הצוות שמינתה הממשלה לגיבוש תוכנית להתמודדות עם "מצוקת הדיור ביישובי המיעוטים", אשר מסקנותיו שימשו בסיס לתוכנית הדגל הממשלתית לשילוב החברה הערבית בכלכלה הישראלית – תוכנית שזכתה לכינוי "החלטה מס׳ 922".[2] נוכח אתניזציה מתמשכת של המרחב ותהליכי חקיקה שונים[3] בישראל ובראשם חוק הלאום, אשר מגבילים את זכויות הדיור של האזרחים הערבים, יש להתמקד בכיווני חשיבה ביקורתיים על השלכות תוכנית 922 ביישובים הערביים. 

תוכנית 922 מבטאת שינוי היסטורי במדיניות ממשלות ישראל ביחס לקרקע, לתכנון ולבנייה ביישובים הערביים. לא עוד מדיניות של התעלמות מתמשכת, הפקעת קרקעות והזנחה, כי אם מדיניות שמכירה בקיומה של המצוקה, אך ממסגרת אותה מחדש תוך התערבות אקטיבית, במטרה לשנות את תרבות הדיור ואת סגנון החיים של התושבים הערביים.

בשנים האחרונות אנו עדים לשיח תכנוני ופוליטי גובר המגדיר את מצוקת הדיור ביישובים הערביים כבעיה של ״ריבוי קרקע פרטית״, להבדיל ממחסור בקרקע ציבורית; כבעיה של ״בנייה לא חוקית״ ולא תוצר של היעדר תוכניות מתאר ואי-הכרה; וכבעיה של ״חזקה שמרנית מסורתית בקרקע״ ולא כיחס ילידי קולקטיבי ופוליטי למולדת. שיח זה ממסגר את המצוקה כסוגיה של ״תרבות דיור המתנגדת לבנייה רוויה״ ולא כמרחבי סלאמס לא פורמליים שהתהוו כתוצאה מהיעדר פיתוח, והוא שהניע את השינוי האסטרטגי שמתבטא במדיניות ממשלתית החותרת לציפוף בבנייה רוויה על קרקע פרטית בהליך תכנוני ריכוזי ומהיר, כפי שמתבטא בתוכנית 922.

חוקרי סוציולוגיה עירונית דנו רבות בהשלכות החברתיות של חיכוך מתמיד בין "זרים" שיוצרים תהליכי ציפוף בערים, אשר נתפס כמחיר שמשלם הפרט תמורת היתרונות והרווחים שמאפשרת העיר כגון הזדמנויות תעסוקה, מרחב ציבורי, חינוך, תרבות, ורווחת חיים. אולם הציפוף של המדיניות הזאת הופך את היישובים הערביים למרחבי עוני הומוגניים נעדרי תשתיות עירוניות, ציבוריות, חברתיות וכלכליות ראויות. בכך נוצרים ״מרחבי כלאיים״ מוחלשים ונטולי יכולת ומשאבים, והפרט נמצא משלם את ה"מחיר" של הצפיפות בלי ליהנות מן ה"רווח" הגלום בעיר. 

הדוח מוסיף כי אחד החסמים העיקריים לפתרון מצוקת הדיור ביישובים הערביים הוא ״חוסר רצון בבנייה מצד בעלי הקרקע […]. נכון להיום הקרקע אינה נתפסת כמשאב נדל"ני, כי אם כנכס לדורות הבאים אשר יש לשמר״.

דברים אלו מעידים על הכוונה להמיר את הקשר של האזרחים הערבים עם הקרקע שבבעלותם לקשר כלכלי-נדל"ני, תוך התעלמות מן הקשר הילידי הייחודי. ערבים בישראל, בדומה לעמים ילידיים אחרים בעולם, תופסים את האדמה בצורה קולקטיבית בהתבסס על הגדרת הזהות והארגון החברתי, עתיד רווחתם הכלכלית, ועיצוב שאיפותיהם הפוליטיות. מכאן שהמניע של האזרחים הערבים לשמר, לפתח ולהעביר לדורות הבאים את קרקעותיהם אינו רק כלכלי אלא היסטורי-פוליטי, מתוך התפיסה של הקרקע כביטוי לזהותם הלאומית ולקיומם במרחב.

נוכח התפיסה הממשלתית החדשה, חשוב להצביע על שלוש השלכות מרכזיות למסגור סוגיית הקרקע ביישובים הערביים כ״משאב נדל״ני״ וכסוגיה של ניהול קרקע פרטית: (א) אי-הקצאת קרקעות ציבוריות לפיתוח עתידי; (ב) שימור החלוקה הלא שוויונית של הקרקע הפרטית המוגבלת שנותרה ביישובים, המצויה ברובה בבעלות של מעטים; ו(ג) קיטוב הפערים החברתיים, תוך משיכת אוכלוסייה צעירה אל מחוץ למרכזי היישובים הערביים.

הנה אפוא, באמצעות תוכנית 922 רקמה ממשלת ישראל עסקת חליפין עם הרשויות המקומיות הערביות, אשר במסגרתה היא מציעה להן תקציבים וקידום תוכניות למגורים במסלולים מהירים תמורת בנייה רוויה על קרקע פרטית, תוך הגבלת הרחבת היישובים הערביים וקידום תוכניות כוללניות אשר בעיקר ממסדות את המצב הקיים.

שינוי זה נעשה באמצעות הליכי תכנון במסלולים מהירים ומועדפים, תוך הגבלת האפשרות לשיתוף והשפעה אקטיבית של הציבור. זאת, נוסף על מניעת בנייה חדשה ללא היתר תוך הטלת אחריות האכיפה על הרשויות המקומיות, ובעיקר, שליטת משרד הבינוי והשיכון בקידום התכנון, השיווק והפיתוח בתוך היישובים הערביים על ידי הסכמים אסטרטגיים מחייבים עם הרשויות.

המשמעות המרחבית של השינוי התפיסתי המתואר עלולה להיות החרפת המצוקה ביישובים. לצד זאת, לשינוי זה משמעות פוליטית לא מבוטלת, המתבטאת בהפרטת הקרקע, צמצום התביעה הילידית עליה והפיכתה ממולדת קולקטיבית לקניין פרטי ונדל״ני שניתן לסחור בו, לפצות עליו, לאחד ולחלק אותו מחדש ולרוקנו מתוכן פוליטי והיסטורי.

כאשר סוגיית הקרקע בקרב הילידים ממוסגרת כנדל״ן וכסוגיה של ניהול קרקע פרטית, זכויות הקניין הילידיות נהפכות לזכויות מבוססות שוק הממונפות כהון כלכלי, תוך התעלמות ממבני הכוח שיצרו את הנישול מלכתחילה. תהליך זה מייצר קואופטציה ודה-פוליטיזציה של המאבק והתביעות הילידיות, הופך את השאלה הפוליטית סביב הנישול ההיסטורי לשאלה רגולטיבית של היתר, רישום מקרקעין ושמאות קניין ופיצויים, ומסווה את ההקשר הפוליטי והחברתי תחת שיח של "שילוב כלכלי".

ככל הנראה, תהליכים משמעותיים אלו יתעצמו, יאתגרו ויעצבו מחדש את מרחבי המחיה ביישובים הערביים, וישפיעו על מצבה של החברה הערבית מבחינה חברתית ופוליטית. אמנם יש ראשי רשויות המנסים לבלום את התהליכים האלה, אך בינתיים, מאות זוגות צעירים ומשפחות ימשיכו לעזוב את היישובים הערביים ולהגר לערים המעורבות.

על מנת לשפר את מצב היישובים הערביים יש לפעול לאלתר לתיקון העוול ההיסטורי המתמשך באמצעות שורה של צעדים, בהם הרחבה והקצאת קרקעות מדינה; פיתוח תשתיות לתעסוקה ושטחי ציבור; הכרה בבנייה שנעשתה ללא היתר; שיקום מרכזי היישובים ושילוב חברתי; יצירת היצע דיור המותאם לאופי היישוב ולצרכיו; הקמת ישובים חדשים; ובעיקר שיתוף התושבים בקבלת ההחלטות שיעצבו את עתידם.

 

[1] דוח צוות 120 הימים להתמודדות עם מצוקת הדיור בישובי המיעוטים, יוני 2015, https://tinyurl.com/ya6uajjt

[2] החלטת ממשלה מס' 922 מיום 30.12.2015, פעילות הממשלה לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים בשנים 2016–2020.

[3] ראו לדוגמה תיקון מס׳ 7 לחוק מינהל מקרקעי ישראל משנת 2009 אשר האיץ את הפרטת הקרקעות הציבוריות; תיקון מס׳ 8 לפקודת האגודות השיתופיות, אשר קבע כי ועדת הקבלה ביישוב קהילתי המונה עד 400 משקי בית רשאית לסרב לקבל מועמד אשר ״אינו מתאים לחיי חברה בקהילה״ ואינו מתאים ״למרקם החברתי-תרבותי של היישוב״; תיקון מס׳ 116 משנת 2016, אשר החמיר את האכיפה והענישה על עבירות בנייה; ותיקון מס׳ 3 לפקודת המקרקעין הבריטית משנת 2010 אשר יצר נורמליזציה של בעלות המדינה על קרקעות שהופקעו גם אם לא מומשה מטרת ההפקעה במשך 25 שנים.

ערווה סוויטאת


ערווה סוויטאת הוא דוקטורנט בתכנון ערים ואזורים בטכניון, וחוקר יחסי מדינות ומיעוטים בעולם.