[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]תמיד אהבתי טבע ואך טבעי היה שאבחר במקצוע הביולוגיה בלימודיי האקדמיים. אולם בתום שנה באוניברסיטה העברית הבנתי מן הדוקטורנטים הערבים המעטים שהיו בחוג כי אופק מקצועי ופרנסה טובה לא יהיו לי. אפשרויות ההשתלבות במחקר מצומצמות, ובמקרה הטוב אוכל להיות מורה בתיכון. לכן, בשנה השנייה פניתי לרפואת שיניים ומאז אני כאן, בעל מרפאה פרטית עמוסה מאוד בכפר כנא, ורופא גם בשני קיבוצים. הסיבות העיקריות לעבודתי מחוץ לכפר הן מצד אחד רצוני להיות בקשר עם החברה היהודית, להכיר את התרבות ואורח החיים שלה, ומצד אחר שאיפתי שהיהודים יראו צד אחר של הערבים: ערבי יכול להיות רופא, אנושי, מתורבת – ולא רק הדמות הסטריאוטיפית שרואים בחדשות. כשמטופל יושב על הכיסא במרפאה ומפקיד בידיי את בריאותו, הוא חייב לתת בי אמון. בתחילת דרכי הרגשתי הסתייגויות פה ושם, בעיקר בגלל גילי הצעיר, אבל עם השנים נוצר אמון ביני ובין מטופליי היהודים והיום הם פונים אליי ללא שום היסוס. אף על פי כן, ערבי צריך להצטיין יותר, להוכיח את עצמו כדי להצליח.

הרופאים מבקשים את טובת המטופל. זה הקו המנחה. לרופא לא חשוב מי עומד מולו, כולם שווים. אני מאמין שמי שבוחר ללמוד רפואה, מלכתחילה יש בו מידה רבה של אנושיות, והוא יתייחס לכל מטופל כבן אנוש, ללא משוא פנים. זו שבועת הרופא. אנחנו חיים פה יחד ואני רוצה שנמשיך בכך. ההיכרות הקרובה ביני ובין מטופליי היהודים יוצרת תנועה בכיוון המנוגד למציאות הפוליטית כיום. גם אם בעבודתי היומיומית איני מרגיש את זה, האווירה הכללית הקשה: הממשלה הקיצונית מנסה לעשות לנו דה-לגיטימציה, שוררת תחושת "עליהום", החקיקה האנטי-ערבית בכנסת גוברת וכך גם סתימת הפיות של העיתונאים, המצב בשטחים הכבושים בכי רע, ונעשות השקעות בהתנחלויות במקום בבריאות וברווחה. אני שואף שיהיה טוב לכולנו, וסבור שצריך לשלב ידיים ולעבוד יחד.

הנהירה של צעירים ערבים ללימודי רפואה נובעת מאילוץ ולא רק מבחירה חופשית, וזה מדאיג אותי. מאות צעירים מהכפר שלי, למשל, לומדים כיום רפואה במקומות שונים ומשונים בעולם, לא תמיד בעלי רמה גבוהה. רפואה נחשבת למקצוע יוקרתי ומכובד ועתידו של הרופא מובטח. הייתה תקופה שצעירים ערבים פנו להייטק אבל הם נוכחו לדעת שהאפשרויות בתחום זה מוגבלות: התעשייה הביטחונית איננה פתוחה לערבים, התחלופה גבוהה, יש חוסר יציבות והעתיד אינו מובטח. לעומת זאת, רפואה נחשבת למקצוע שמעניק ביטחון לחיים. אמנם זו איננה תופעה חדשה. מאז ומתמיד ערבים נסעו ללמוד רפואה, במיוחד בתקופה שלפני נפילת הגוש הקומוניסטי, כאשר המפלגה הקומוניסטית שלחה את אנשיה ללמוד בגוש המזרחי. אבל בשנים האחרונות הערבים נוהרים בהמוניהם ללמוד רפואה בחו"ל. בארץ תנאי הקבלה קשים מאוד, רק כ-10% מהמועמדים הערבים הניגשים לראיונות מתקבלים, ולכן רבים נוסעים ללמוד בארצות אחרות, גם בירדן ובגדה המערבית. לאחרונה עברו יותר ממאתיים רופאים ערבים את מבחני הרישוי הממשלתי בארץ, והדבר עורר גאווה גדולה ברחוב הערבי. לדעתי, על המדינה לדאוג להרחבת אפשרויות לימודי הרפואה בארץ ובמקביל לעודד לימודים באוניברסיטאות טובות בחו"ל, כדי לשמור על רמה נאותה.

נוסף על עבודתי השוטפת אני פעיל גם בעמותת רופאי השיניים הערבים, שנמניתי עם מייסדיה בשנת 2000. באותה העת נתקלנו בקשיים מצד הסתדרות רופאי השיניים, גוף חזק בעל תקציבים גבוהים ששולט בהסמכת רופאים. הרגשנו שאין לנו בארגון זה ייצוג מספק, שאין מתחשבים בצרכינו, אפילו הסמליים. למשל, השתלמויות חשובות רבות התקיימו בימי חג של מוסלמים ונוצרים, ומעולם לא נערכו כינוסים וקורסים ביישובים ערביים. היו גם מקרים של שחיתות ואי-סדרים. למשל, נעשו שינויים בתקנונים שנועדו, כך נוכחנו, להדיר את המחוז הצפוני של ההסתדרות, שבו היו חברים מרבית הרופאים הערבים. לכן הקמנו עמותה משלנו, שמטרתה לקדם את רופאי השיניים הערבים ולהעלות את רמת השירות בדרכים שמתאימות לנו. כיום חברים בעמותה למעלה מאלף רופאים. הקמנו מרכז השתלמויות בשפרעם, שאני גאה לומר שהוא המשוכלל והמצויד ביותר במזרח התיכון. יש בו 25 עמדות טיפול, הרופא המנחה מצולם וכולם יכולים לצפות בו. באפשרותנו לבצע ניתוח אונליין וכל היושבים באולם יכולים לראותו לפרטי פרטים. אנו מקיימים במרכז קורסים רבים, וגם רופאים יהודים באים אלינו. אנחנו גם זולים יותר מחברות וממרכזים אחרים שעושים דברים דומים. העמותה הכירה מתחילת דרכה גם בחשיבות העבודה הקהילתית וחינוך הציבור להיגיינה של הפה והשיניים. ערכנו בדיקות לילדים בבתי ספר ושיתפנו את ההורים בממצאים, ועשינו פעילויות לציבור בהתנדבות להגברת המודעות לחשיבות השמירה על בריאות השיניים. כמו כן יצרנו קשר עם מחלקות רווחה ברשויות המקומיות והן מפנות אלינו אנשים לטיפול חינם בידי המשתלמים שלנו – וכך כולם יוצאים נשכרים.

ב-2014 יזמנו כנס בין-לאומי לרפואת שיניים קהילתית, ראשון מסוגו בישראל. הכנס התקיים בנצרת ונמשך יומיים, והשתתפו בו כ-550 רופאים. לכנס הגיעו מומחים בכירים מ-15 ארצות והשתתפו בו גם רופאים מהדסה ומקופת חולים כללית. במאי 2017 התקיים הכנס השני. בעקבות הכנסים הללו נוכחו כולם בעוצמה הרבה שיש לעמותה שלנו, ובעובדה שאי-אפשר להמשיך ולהתעלם מאיתנו. מאז, אוניברסיטאות וגופים שקודם לכן סירבו לשתף איתנו פעולה, גם בגלל איומים מצד הסתדרות רופאי השיניים, פנו אלינו בהצעות לעבודה משותפת.

עוד אציין בגאווה כי העמותה הייתה הגוף העיקרי שקידם את חוק בריאות השיניים הממלכתי שיזם שר הבריאות יעקב ליצמן. לפני חקיקת החוק, הערבים והחרדים התקשו לקבל טיפול שיניים הולם: רק 20% מהילדים באוכלוסיות אלו נבדקו וטופלו. בעקבות זאת, אצל חלקם התפתחו בבגרותם בעיות רפואיות קשות. היום טיפולי השיניים ניתנים חינם עד גיל 15, ובתוך זמן קצר עלה שיעור הילדים המטופלים באוכלוסיות אלו ל-54%. עדיין יש לְמה לשאוף, ואנו מקדמים הענקת טיפולי שיניים חינם עד גיל 18. כמו כן, אנחנו פועלים במרץ למען הענקת טיפולי שיניים מסובסדים או טיפולי חינם לגמלאים ולאנשים שתלויים בקצבת הביטוח הלאומי ואינם מסוגלים לממן טיפולי שיניים יעילים.

פעולה נוספת וייחודית לעמותה שלנו היא הטיפול באסירים פלסטינים בבתי הכלא. הדבר החל ביוזמה אישית של אחד החברים, וכבר הפך לשגרה. לרופאים פלסטינים מהגדה המערבית אסור להיכנס לבתי הכלא, ואילו רופאים יהודים נרתעים מכך. האסירים מקבלים בכלא טיפולי עזרה ראשונה, ואנו נכנסים לתמונה כשנחוץ טיפול מקצועי מתמשך. הרשות הפלסטינית מעבירה תשלום סמלי עבור שירות זה, לכיסוי ההוצאות. לעיתים אנו נתקלים במכשולים בירוקרטיים ואחרים, אך אנחנו ממשיכים בפעילותנו זו מתוך תחושת שליחות.

למרות הסיפוק הגדול שאני שואב מעבודתי ואהבתי למקצוע, כשבתי הביעה רצון ללמוד רפואת שיניים לאחר סיום התיכון ניסיתי לשכנע אותה לבחור מסלול לימודים אחר. כיוון שהצטיינה במתמטיקה ובלימודי המחשב חשבנו שמתאים לה יותר ללכת בכיוון זה. אבל היא התעקשה ואמרה: אני רוצה לעבוד עם אנשים ולא לשבת כל היום מול מחשבים! וזו תמצית הרפואה – לעבוד עם אנשים ולסייע להם.[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="ד״ר עארף מטר" image="1002"]רופא שיניים, כפר כנא
[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="5/6"][vc_column_text css_animation="appear"]

הערת המערכת: מאמרי הגיליון עוסקים במערכת הבריאות הישראלית, אך ראינו לנכון להרחיב את הדיון גם למצב בשטחים הכבושים. אנו חושבים שראוי לעסוק במצב הרפואי בגדה המערבית וברצועת עזה בכל פעם שמדברים על מערכת הבריאות הישראלית, בגלל אחריותה של ישראל למצב הרפואי באזורים אלו. בין השאר, ישראל מנפיקה אישורי מעבר לטיפול רפואי, מפקחת על הכנסת ציוד רפואי ומאשרת יציאה של אנשי מקצוע להשתלמויות בחו"ל. מערכת הבריאות הפלסטינית פועלת ומתפתחת בצל הכיבוש של מדינת ישראל, ולכן מן הנמנע לדעתנו לעסוק במערכת הבריאות בישראל פנימה בלי להתייחס גם למערכת הפלסטינית.

 

הזכות לבריאות במובנה הרחב איננה כוללת רק את הנגישות לשירותי בריאות, אלא גם את התנאים החברתיים המאפשרים בריאות: תזונה, דיור, מים איכותיים, חינוך, הכנסה סבירה, סביבה בריאה, שוויון מגדרי וחירות. הדינמיקה של הכיבוש הביאה לפגיעה קשה בפרנסה, להרס סביבתי, לחוסר ביטחון תזונתי בגדה המערבית ולתת-תזונה כרונית ברצועת עזה, ולפגיעה קשה באיכות המים. אך מעבר לסתירה העובדתית בין הכיבוש לבין מימוש זכות הבריאות, יש סתירה מבנית בין הכיבוש לבין תפיסת הבריאות כזכות. על פי ההיגיון של הכיבוש, בריאות איננה זכות ואינה יכולה להיות זכות, שכן הן שירותי הבריאות הן התנאים החברתיים המאפשרים בריאות נתונים להחלטותיו השרירותיות של הכובש; ובעיני הכובש יש הבדל ברור בין אזרחיו שלו ובין מי שהוא רואה בהם נתינים בלבד.

ישראל מעולם לא ראתה בבריאותם של הפלסטינים זכות, שהרי הכובש אינו יכול לאמץ שיח של זכויות. בשני העשורים הראשונים לכיבוש התפתח שיח של חובה מוגבלת: אף על פי שישראל לא הכירה בהיותה כובש, היא קיבלה על עצמה אחריות מסוימת להיבטים ההומניטריים באמנת ג'נבה. בפועל, הבריאות הפכה לעוד כלי ששימש את השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית. שירותי הבריאות והתנאים המאפשרים בריאות פותחו כפועל יוצא של צורכי הכיבוש והכורח לתחזקו, בשיטה שהוגדרה "מקל וגזר". שיטה זו מתבססת על כמה עקרונות:

  • שמירת הפררוגטיבה להחליט בידי ישראל, באופן שמונע התפתחות של מערכת בריאות פלסטינית ראויה. כך, לדוגמה, ישראל השקיעה בבריאות הציבור בשטחים הכבושים משום שהיא ראתה בכך אינטרס ישראלי, שכן "הווירוס אינו עוצר במחסום" – אך מנגד היא לא אפשרה התפתחות של מומחיות פלסטינית עצמאית בתחום הבריאות. היא מנעה הכשרת רופאים והשקעה בפיתוח תחומי התמחות חדשים, מתוך רצון לשמור על תלותם של הפלסטינים במערכת הבריאות בישראל.
  • אי-שוויון ניכר בין ישראל לבין השטחים הכבושים בכל הנוגע לאיכות מערכת הבריאות ולאמצעיה.
  • חוסר שקיפות והיעדר כללים ברורים הקובעים מי מקבל מה ומתי. שרירותיות זו – שגילמה את השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית וחיזקה אותה – החמירה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, עם התפתחות מערכת סבוכה של מחסומים ומגבלות תנועה. מערכת זו פגעה בעיקר באלה שהיו זקוקים לטיפול רפואי, והולידה מנגנון של מתן אישורים. הללו ניתנו באופן שרירותי, לפי הזמן והקצב שקבעו הרשויות בישראל, וכך נגזלה מהפלסטינים היכולת לתכנן מראש.

הסכמי אוסלו העבירו את האחריות על שירותי הבריאות לרשות הפלסטינית, אך מהלך זה לא לוּוה בהענקת כוח ריבוני, שהוא תנאי הכרחי למימוש אחריות זו. יתר על כן, ישראל המשיכה לשלוט – ישירות ובעקיפין – על התנאים המאפשרים בריאות. העברת האחריות, לצד הסלמת הסכסוך עם פרוץ האנתיפאדה השנייה, שמו קץ גם לשיח החובה, מוגבל ככל שהיה.

במקביל לתהליך אוסלו, ועם פרוץ האנתיפאדה השנייה, נעשו הכיבוש וההתנגדות לו אלימים יותר, ואז הוחלף שיח החובות בשיח הומניטרי פרדוקסלי. ישראל, שהיא עדיין השליט האמיתי בכל שטחה של ארץ ישראל/פלסטין, התנערה מכל אחריות ועסקה בטיפול הקרוי "הומניטרי" כאילו היא ארגון צדקה ולא מדינה. השיח ההומניטרי משמעו התנערות מכל אחריות לבריאות האוכלוסייה הפלסטינית. במסגרתו כל התחשבות בצורך בריאותי או היענות לו נחשבות למחווה, מעשה של צדקה, ולא לחובה או לצדק. ההתפתחות של שיח זה תואמת את אופן הפעולה של הקהילה הבין-לאומית (הדבר נכון בעיקר לפעילות האיחוד האירופי ברצועת עזה, אך גם בגדה המערבית): היא עוסקת בסיוע הומניטרי – אם באופן ישיר ואם באמצעות עמותות וארגוני החברה האזרחית – במקום לקדם בתקיפות פתרון פוליטי שיאפשר מימוש זכויות.

השיח ההומניטרי של ישראל ביקש לנרמל מצב של דיכוי שאלימותו גוברת ולהדוף ביקורת בין-לאומית. ברם, שיח זה שימש הצדקה למהלך שמהותו דה-הומניזציה של האחר. הדבר ניכר בין השאר במנגנון שרירותי ונעדר שקיפות של מתן אישורי כניסה לישראל לאנשים הסובלים ממחלות שאין להן טיפול ברצועת עזה, לא מעט בגלל שנות הכיבוש הארוכות ומדיניות המצור על הרצועה לאחר ניצחון החמאס בבחירות. אך יותר מהגבלת חופש התנועה, הדה-הומניזציה באה לידי ביטוי מזעזע בבניית "סרגל תזונה" שמבטיח תזונה מינימלית לתושבי עזה. סרגל כזה משמש בעולם בזמן משבר הומניטרי ובמקומות מוכי רעב, כשיש בעיות בהספקת מזון ונוצר מחסור במשאבים; אך הוא אינו יכול לשמש כלי מדיניות המכוון ליצירת מחסור. במקרה זה השימוש במונח "הומניטרי" בא לנרמל הגבלת מזון מכוונת. לכך נוספו פגיעה בתשתיות חיוניות ליצירת תנאים המאפשרים בריאות (חשמל ומים), פגיעות אשר דרדרו עוד את מצב תושבי רצועת עזה. אימוץ השיח ההומניטרי היה אפוא ציני לחלוטין. הוא התרחש בד בבד עם דה-הומניזציה הולכת וגוברת של הפלסטינים, שבאה לביטויה הבולט ביותר בשלוש המלחמות בעזה, אם כי היא מתרחשת במידה לא פחותה דווקא בשגרת היום יום.

בישראל יש שתי קטגוריות של "הומניות": האחת עבור הישראלים/יהודים, השנייה עבור הפלסטינים; חיים שיש לכבד ולשמור לצד חיים שהם הפקר. במונחיו של ג'ורג'ו אגמבן, חייהם של הפלסטינים הם "חיים ערומים"* ומותם אינו נחשב לפשע. מתוך תפיסה זו חלה הקשחה ניכרת של הקריטריונים להענקת אישורי מעבר לישראל לשם קבלת טיפול רפואי: רק מחלות קשות מצדיקות מעבר, וגם הן אינן גוברות על מניעה ביטחונית. במקביל חלה החמרה ניכרת גם בפגיעה בצוותים רפואיים ובמתקנים רפואיים, מתוך התעלמות מהחוק הבין-לאומי, המעניק חסינות לצוותי רפואה בעת לחימה. ישראל האשימה את צוותי הרפואה בהשתתפות בלחימה הפלסטינית, והשתמשה במקרים אחדים של הפרת אמון כדי לפגוע בכל המערך הרפואי. במלחמה האחרונה, ב-2014, נהרגו 13 אנשי צוותי רפואה באמבולנסים, והותקפו עשרים מתוך 31 בתי חולים, ו-57 מתוך 97 מרפאות ראשוניות ברצועת עזה.

הפגיעה בתנאים המאפשרים בריאות הולכת ומעמיקה. שיעור האבטלה ברצועת עזה מגיע ל-30% (ובקרב הצעירים ל-60%), ומעל מיליון איש סובלים מקשיים בהספקת חשמל. ארגון הבריאות העולמי פרסם ב-2016 דוח על המגבלות במימוש הזכות לבריאות בשטחים הכבושים. עם הממצאים בדוח נמנים עוני, מחסור בשירותים מורכבים במערכת הציבורית, היעדר טיפול בהקרנות בכל הרצועה, והצורך להוציא מטופלים מעזה בשל היעדר תרופות חיוניות. על אף זאת, שיעור הסירוב לבקשות מעבר מהרצועה לישראל עלה מ-7.5% ל-22.5% בין 2012 ל-2015. זה המצב גם בגדה המערבית. למעשה, שני שלישים מתושבי אזור C דיווחו על קשיים בנגישות לשירותי בריאות ראשוניים, למשל מרפאות.

במקום לחַלק חיי אנוש לשתי קטגוריות נחוץ להתעקש על זכות לבריאות שווה לכול. הזכות לבריאות אינה רק זכות לשירותי בריאות אלא, כאמור, מכלול התנאים המאפשרים בריאות. יהיה אשר יהיה, ויהיו פחדינו ודאגותינו אשר יהיו, כל עוד אנו שולטים בכל התנאים המגדירים בריאות, כל עוד אנו מנהלים את חייהם ומותם של הפלסטינים, אחריותנו מלאה ואי-אפשר להתנער ממנה בטענה שיש רשות פלסטינית. הנשיאה באחריות והשוויון בערך החיים חיוניים כשהם לעצמם, אך יש בהם גם כדי לשנות את היחסים בין העמים בעתיד.

 

* לקריאה נוספת ראו ג'ורג'יו אגמבן, "מצב החירום", יהודה שנהב, כריסטוף שמידט ושמשון צלניקר (עורכים), לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום, ירושלים: מכון ון ליר, 2009, עמ' 129—216.

[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/6"][vc_column_text]

הדס זיו היא מנהלת הפעילות הציבורית וּועדת האתיקה בעמותת רופאים לזכויות אדם;

דני פילק הוא חבר בהנהלת עמותת רופאים לזכויות אדם וב"עומדים ביחד". פילק מלמד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמסגרת מחקריו הוא בחן את מערכת הבריאות הישראלית. [/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]בכר עואודה משמש כמנכ"ל אגודת הגליל – האגודה הערבית הארצית למחקר ושירותי בריאות. ד"ר שרה אוסצקי-לזר ראיינה אותו לרגל השקת גיליון מנבר בנושא הבריאות. 

ספר בקצרה על ההיסטוריה של אגודת הגליל.

הארגון הוקם ב-1981 בידי ארבעה רופאים – ד"ר חאתם כנאענה, ד"ר שוקרי עטאללה, ד"ר אנואר עווד וד"ר רוני מיקיי – במטרה לקדם את מצב הבריאות ואת השירותים הבריאותיים והסביבתיים בחברה הערבית. בתחילה הדגש היה על הצפון, אך בתוך זמן קצר התחילה האגודה לעבוד בכל הארץ, גם ביישובים הלא מוכרים בנגב. בעצם היא הארגון הראשון שהתחיל לעבוד ביישובים אלו. האגודה אספה סביבה את האליטה של החברה הערבית. היה צמא לפעילות חברתית לא מפלגתית ולעשייה בנושא חשוב שנוגע לכולם. באותה התקופה שירותי הבריאות לא היו נפוצים בגליל והחלוקה הייתה לא שוויונית. המצב הסניטרי והבריאותי היה לא טוב בכל המדדים. הארגון עשה דברים שהמדינה לא עשתה: פתח גני ילדים בדגש על בריאות, דאג לטיפולי שיניים, העלה את המודעות לבריאות האישה, ייסד טיפת חלב נודדת, דאג למתן חיסונים בסיוע משרד הבריאות, ואפילו נתן הלוואות לרשויות מקומיות לצורך הקמת שירותי בריאות מתקדמים. אחד הערכים המרכזיים שהנחו את הפעילים אז, שהשתמר באגודת הגליל, הוא המקצועיות, השאיפה לעשות את הדברים בצורה הכי טובה ויסודית. האגודה רצתה לקדם את הבריאות כגורם מרכזי לצמיחה קהילתית ולקידום הקהילה.

ב-1988 הרחיבה האגודה את הפעילות לנגב, בתקופה שלא היה בו שום ארגון אזרחי, והפעילה ניידת רפואית שביקרה ביישובים הלא מוכרים עם רופא ואחות. כמה שנים לאחר מכן החלו לקום ארגונים בדואיים מקומיים והאגודה שיתפה איתם פעולה, הנחתה אותם ותמכה בהם, וכך עד היום. אנו עדים לפריחה של ארגונים מקומיים בהנהגת אנשי קהילה ומשכילים, שמקיימים פעילות מכובדת וראויה בנגב.

במה השתנתה פעילות האגודה במשך השנים?

מאז חקיקת חוק הבריאות הממלכתי חשבנו שלא ראוי להמשיך להעניק שירותים. זה לא נכון בעיניי שאנחנו מספקים שירותי בריאות, גם אם המדינה מממנת אותם; המדינה צריכה לתת את השירות. ראינו צורך בהקמת מרכזים לזכויות אדם ולזכויות אזרחיות. למשל, ארגון עדאלה הוקם כאן באגודת הגליל והיום הוא ארגון עצמאי העוסק בהגנה משפטית על זכויות האזרחים הערבים. ארגונים נוספים החלו את דרכם כאן, ועד היום אנחנו נותנים את המקום ואת הידע שלנו להעצמת ארגונים אחרים.

 ובנושא הבריאות?

כשנכנסתי לתפקידי ב-2009 הארגון היה במצב כלכלי קשה. בקושי שילמנו משכורות והיו לנו התחייבויות רבות. לאחר תוכנית הבראה יצאנו מהמשבר, ושמרנו על פעילות נאותה ברמה מקצועית. כעת אנו עובדים לפי תוכנית אסטרטגית חדשה. המשכנו להפעיל תוכניות חינוך בתחום הבריאות (למשל התוכנית להעלאת מודעות לסרטן השד, שפועלת יותר מ-12 שנים), נוסף על ביסוס אסטרטגיית המחקרים בתחום החברה והבריאות. בסקרים שערכנו ראינו התדרדרות במדדים הבריאותיים כמו תמותת תינוקות ותוחלת חיים, והחלטנו לערוך מחקר מקיף בקרב האוכלוסייה הערבית – לבדוק איך אנשים תופסים את מצבם הבריאותי, מה הם יודעים על זכויותיהם הבריאותיות ועל השירותים המוצעים, וכיצד אורח החיים שלהם משפיע על בריאותם. הקמנו ועדת היגוי מקצועית וב-2015 עשינו סקר שהקיף 2,250 בתי אב. אמנם ידענו שיש התדרדרות, אבל הופתענו מהממצאים החמורים, מהממדים, מחוסר המידע, מרמת אוריינות הבריאות הנמוכה. לדעתי זה קשור לעוני. אנשים עניים לא עוסקים בנושאי בריאות וסביבה, ולא רק בחברה הערבית. גם החרדים למשל עוסקים פחות בזכויות הבריאות שלהם ובהערכת השירותים, כיוון שהם עסוקים בהישרדות היומיומית.

תוצאות הסקר היו מפתיעות ומזעזעות, והתחלנו בפיתוח תוכניות בשיתוף עם הרשויות המקומיות כדי להגיע לציבור. רוב האנשים חושבים שבריאות היא בעיה אישית ולא חברתית, אבל אנחנו רוצים להפוך זאת לנושא קהילתי, יישובי. יש הרגלים מזיקים שצריך לשנות אותם. ברגע שנותנים לראש רשות נתונים אמיתיים על מצב הבריאות ביישוב שלו – כמה חולי סכרת, סרטן וכו' – הוא נרתם לעשייה. אנחנו פועלים בתוך היישובים בשיתוף עם הרשויות ועם משרד הבריאות, כולל שיתופי פעולה עם החברה היהודית. קיימנו, בשותפות עם שתיל והאגודה לזכויות האזרח, שלושה מחזורים משותפים לקידום מנהיגות בריאותית בצפון, שמתוכם צמח "הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל" המאגד למעלה מ-250 אנשי מקצוע ואזרחים שאכפת להם [ראו מאמרן של מרגנית אופיר גוטלר ונורית דסאו בגיליון זה].

 

ההסבר של משרד הבריאות למצב הבריאות בחברה הערבית הוא עוני ולא מדיניות המשרד. ואז נשאלת השאלה: כיצד לשפר את המצב הכלכלי? בתוכנית לקידום חברתי וכלכלי של החברה הערבית, בעקבות החלטת ממשלה מס' 922, משרד הבריאות לא נתן לכך מענה. דווקא הם והמשרד להגנת הסביבה לא שם. הייתה תוכנית ממשלתית לקידום מצב הבריאות בגליל שהוקצו לה ארבעה מיליארד שקל. גם בתוכנית זו האוכלוסייה הערבית לא מתוקצבת בצורה ייעודית. יש מחלקה במשרד הבריאות שמספקת נתונים על פערים, אך הנתונים לא מתורגמים למעשים. השתתפתי בעצמי בכמה אירועים של שיתוף הציבור מטעם משרד הבריאות והעליתי כמה רעיונות. אני מאמין שהדרג המקצועי רוצה באמת בשיפור המצב, אבל אני סקפטי לגבי השחקנים שממונים על זה ברמת המדיניות. לדוגמה, מחוז הצפון הוביל לפני שש שנים תוכנית נגד עישון, אבל אנחנו רואים עלייה בעישון בחברה הערבית. המשרד עדיין לא יודע אילו כלים ואילו שחקנים מהחברה האזרחית צריך לשתף. יש להם רצון, אך הכלים לא תמיד מתאימים.

בעקבות נתוני הסקר שלכם כתבת מאמר ששמו "אי-שוויון ממית". מהם הטיעונים העיקריים שלך?

הבאתי את הנתונים על תוחלת החיים ועל תמותת תינוקות כדוגמה לכך שאי-שוויון הוא לא רק בעיה חברתית ופוליטית אלא גם אנושית: לפי ממצאי הסקר, שיעורם של הערבים הלוקים במחלה כרונית אחת לפחות הוכפל בעשור האחרון ומגיע כמעט ל-30% מכלל האוכלוסייה מעל גיל 21. עוד אפשר ללמוד כי כ-30% מהחולים במחלות כרוניות לא קנו תרופות אפילו פעם אחת בשנה האחרונה בגין מצבם הכלכלי, וכי ל-50% מחולים אלו אין ידע בסיסי על מחלתם, נוסף על חוסר ידע על מיצוי זכויות בריאות. כלל הנתונים מציירים תמונה קשה ביותר ואף מבהילה על מצב הבריאות בחברה הערבית.

תוחלת החיים בחברה הערבית ירדה, וישנו פער של כחמש שנים בין גברים ערבים ליהודים. גדלו גם הפערים בתמותת תינוקות – 2.2 בקרב יהודים לעומת 6.2 בקרב ערבים לכל אלף לידות חי. המצב החמור ביותר נמצא בקרב התושבים הבדואים בדרום – שם נרשם שיעור תמותה של 11 לכל אלף לידות חי. לצערי, נתונים אלה לא הרעידו את אמות הסיפים ולא עוררו כל הד ודיון בתקשורת. ההתעלמות מהבעיות אינה מעלימה אותן. המצב החמור מחייב הפעלת תוכנית-על הוליסטית המשלבת רשויות מקומיות, ארגוני החברה האזרחית ומומחים ערבים, מתוך הצבת יעדים מדידים. אנחנו לוחצים ופועלים במרץ כדי לקדם תוכנית הוליסטית בתחום הבריאות המקבילה לתוכנית 922.

ומה באמת קורה בתוך החברה הערבית? האם המודעות הגוברת מתורגמת לפעילות אפקטיבית בשטח? הרי יש עלייה עצומה במספר הרופאים ועובדי הסיעוד הערבים.

למרבה הצער, עדיין אין שיתוף פעולה מספיק בין אנשי המקצוע הערבים. זה קשור ליכולות שלנו כחברה, לרקע התרבותי ולבעיות פוליטיות פנימיות. אנחנו חברה מוכה מבחינה פוליטית, אנשים רוצים לשרוד ולחזק את מקומם ולא תמיד מאמינים ששיתוף פעולה יכול לקדם אותם. אין מספיק יוזמות משותפות. יש כל כך הרבה רופאים ערבים אבל הם לא מתאגדים לפעולה משותפת לקידום הבריאות של החברה כולה. צריך להקים תשתית שתאפשר לאנשים לתרום ולתת, תשתית פתוחה, לא סגורה במעגלים. החיים הפוליטיים שלנו הם כאלה שגם אם נקים פורום מקצועי מסוים, מיד ישאלו לאיזה מפלגה הוא שייך. אנשים מוכרחים לתייג כל דבר מבחינה פוליטית. הייתי רוצה שאגודת הגליל תהיה מקום שיאופיין במחקר ובעבודה מקצועית ללא קשר לפוליטיקה. ביקשנו להקים ועדת בריאות עליונה. ועדת המעקב העליונה נרתמה לנושא ואכן, כעת מוקמת ועדת בריאות עליונה הכוללת קבוצה גדולה ומגוונת של מומחים, שמטרתה לעקוב אחר מצב הבריאות בחברה הערבית ולקדם אותו.

אילו סוגי פעילות אתם מקיימים?

אגודת הגליל מקיימת מגוון רחב של פעילויות: מחקר ביוטכנולוגי באמצעות מכון המחקר היישומי, מחקר חברתי באמצעות "ריכאז" – בנק המידע על החברה הערבית בארץ, וכן פעילות ענפה בתחום הצדק הסביבתי וזכויות הבריאות. האגודה גם מפעילה מרכז חינוך והדרכה מדעי לתלמידי בתי הספר. בשנה שעברה השתתפו יותר מ-6,000 תלמידים בהרצאות ובימי הפעילות שלנו. האסטרטגיה שלנו היום היא יותר מחקר, סנגור, חינוך. מנסים להשפיע במקומות שיש חוסרים. המחקר המקיף בנושא הבריאות בחברה הערבית חשף בעצם מחדל של המדינה, אך אני חושב שהאחריות למצב החמור הוא גם של החברה הערבית. האחריות לבריאות שלנו מוטלת עלינו, על הרשויות, על הציבור ועל המנהיגות – לא רק על המדינה. לכן ערכנו את המחקר המקיף, שתוצאותיו התפרסמו השנה, וקיימנו כנס פתוח לדיון בממצאים.

אנחנו רוצים לקחת אחריות גם על ההכשרה. יש לנו מרכז מעבדות בכפר כנא שבאים אליו אלפי תלמידים בכל שנה. אנחנו שואפים לגדל דור של מדענים ורופאים. החוקרים באגודת הגליל זוכים במענקי מחקר ומפרסמים בכתבי העת הנחשבים בעולם. בשנים האחרונות פורסמו יותר מעשרים מאמרים מדעיים של חוקרי אגודת הגליל בכתבי עת חשובים.

האם כל העובדים והחוקרים שלכם ערבים?

החזון שלנו הוא לשמש מקום לכולם בגליל. יש לנו עובדים יהודים באגודה, אך בינתיים החוקרים כולם ערבים. אנחנו בהחלט פתוחים לצרף חוקרים על פי רמתם המקצועית ולא על פי מוצאם; יש לנו ראייה מרחבית ולא מגזרית. נכון שהדגש מושם על האוכלוסייה הערבית, אך השאיפה היא לקדם בריאות וצמיחה כלכלית לכולם. לתפיסתי אנחנו ארגון חברתי שפועל למען כל האוכלוסיות המוחלשות, גם עיירות פיתוח למשל. יש כאן אוכלוסייה יהודית חלשה, וגם היא סובלת מהזנחה והמצב הבריאותי בה קשה. השנה תרגמנו לעברית את הדוח שלנו כדי לקיים שיתוף פעולה עם התושבים היהודים בגליל. המקום פתוח לכולם לעשייה חברתית בנושאי בריאות וסביבה. אנחנו נותנים מקום ליוזמות גם בנושא היהודי–ערבי. הייתי רוצה לקדם חזון עתידי משותף לגליל. יש לנו תוכנית שפיתחנו יחד עם קבוצה מהרדוף אך עדיין לא זכינו לקבל מימון ליישום הרעיון. אני מאמין שבאמצעות עיסוק במדע ובסביבה אפשר ליצור שיתופי פעולה שוויוניים. אנחנו שואפים להיות סוג של מוסד אקדמי שעוסק במחקר, מקום יוקרתי שחוקרים ירצו לבוא אליו; למשוך מקצוענים לארגון ולתרום מהיכולת שלנו לכלל תושבי הגליל.

 


ד"ר שרה אוסצקי-לזר היא עמיתת מחקר במכון ון ליר בירושלים, עוסקת בחקר החברה הערבית בישראל.

 

[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="בכר עואודה" image="985"]מנכ"ל אגודת הגליל – האגודה הערבית הארצית למחקר ושירותי בריאות[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל הוא גוף ההתנדבות היהודי-ערבי הגדול ביותר הפועל כיום בגליל. החברים והחברות בפורום פועלים לצמצום הפערים בבריאות ובשירותי הבריאות בין הפריפריה למרכז ובין האוכלוסיות השונות באזור הצפון.

בשל הרלוונטיות של הפורום לנושא הבריאות ויחסי יהודים-ערבים, החלטנו להטיל עליו ועל פעילותו זרקור מיוחד.

חזון הפורום הוא להפוך את מחוז הצפון למחוז מוביל בארץ בבריאות כל תושביו ותושבותיו.

הייעוד שלנו

הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל נועד לספק מסגרת עשייה והשפעה לתושבי/ות האזור המבקשים לעשות שימוש בידע הרב שצברו בשטח – בחיי היומיום או בעבודתם – שלא כמו מסגרות אחרות, המגייסות פעילים למימוש אג'נדה נתונה. הגיוון המקצועי, האתני, התרבותי והפוליטי של חברי/ות הפורום מהווה כר פורה להעלאת יוזמות ורעיונות חדשים. כמו כן, גיוון זה מאפשר לבחון כל סוגיה ממגוון רחב של נקודות מבט, וכך לקדם עשייה באופן עמוק, מורכב ומשמעותי מתוך בניית שותפות מקצועית ואזרחית.

מי אנחנו?

אנו תושבי ותושבות הגליל, ערבים ויהודים, שבחרנו לפעול יחד, ובהתנדבות, כדי לשנות את המציאות הקשה בכל הקשור לבריאותנו ולפעול לקידום הבריאות של כולנו מתוך אחריות משותפת, מקצועיות וערבות הדדית. העיסוק המשותף בתחום הבריאות מספק מסגרת שוויונית לבניית סולידריות בין הקבוצות, שכן כ-54% מאוכלוסיית הגליל הם ערבים. יהודים/ות וערבים/ות גם יחד ניצבים בתפקידי מפתח רבי השפעה במסגרות שירותי הבריאות בקהילה ובבתי החולים בצפון, ולכן הדיאלוג והעבודה ההתנדבותית המשותפת בפורום נעשים מעמדה של מנהיגות פרופסיונלית. הפורום מהווה רשת פתוחה ותומכת לייזום ולקידום של עשייה התנדבותית. מודל הפעילות שלו מבוסס על הידע הקיים בשטח ועל הרצון לקדם שינוי ברמה המקומית והאזורית. מאז הקמתו ב-2013 הפורום הולך וגדל ומפותחות בו מסגרות חדשות לעשייה ולהשפעה בשטח.

כיום, פעילות הפורום מבוססת על גרעין של כשבעים מתנדבות ומתנדבים הפועלים ברמה המקומית הקהילתית וברמה הארצית לקידום שינויי מדיניות ולשיתוף הציבור. במעגל שני פועלים כ-150 מתנדבות ומתנדבים אשר תומכים בפעילות הפורום בפעולות אד-הוק.

חברי הפורום וחברותיו פועלים באופן שוטף לקידום פרויקטים רבים בהובלת צוותים. עם הפרויקטים האלה נמנים מניעה והפסקה של עישון באוכלוסייה הערבית; עידוד הנקה באוכלוסיות מוחלשות; פיתוח מקצועי לצוותי הבריאות והרפואה בצפון; מחקר אקדמי; חינוך לבריאות; ועוד. בפורום פועל גם צוות אסטרטגי למען שינוי וקידום של מדיניות בתחום הבריאות.

הנחות העבודה שלנו

יצירת כוח פוליטי בפריפריה מצריכה שותפות, ובגליל ישנם התנאים המתאימים לכך: היות שישנו איזון (יחסית לתחומים אחרים) בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בכל הנוגע למנהיגות המקצועית ולחלוקת הכוח בקרב אנשי המקצוע בתחום הבריאות, תחום זה מאפשר ליצור שותפויות משמעותיות ביותר בין ערבים/ות ליהודים/ות. אנו רואים בכך את אחד ממנועי הפעילות של הפורום, מצב שביכולתו לקדם יצירה של בסיס כוח פרופסיונלי ופוליטי משותף לצד בנייה של סולידריות אישית ומקצועית.

בשטח קיים ידע רב: בידי תושבי ותושבות ערים, כפרים, מושבים וקיבוצים בגליל – אנשי ונשות מקצוע מתחום הבריאות והרפואה, אנשי ונשות חינוך, ארגונים חברתיים וכו' – אצור ידע רב. אנו מכירים את המציאות בגליל, יודעים לזהות את הצרכים והבעיות של יישובי האזור, ויכולים להציע פתרונות יעילים, המבוססים על הנכסים וההזדמנויות הקיימים בצפון.

האישי/מקצועי הוא הפוליטי: תושבי הגליל נאלצים להמתין זמן רב לקבלת טיפול רפואי, לנסוע למקומות מרוחקים כדי לבצע בדיקות ולקבל טיפול, ולעתים קרובות להיות מטופלים על ידי רופא/ה לא מומחה/ית. זו התנסות אישית, ואולי משפחתית, אך יש לה גם היבטים פוליטיים, שכן היא מבטאת היעדר מדיניות ותקצוב רב-שנתי לשיפורה ולשיקומה של תשתית שירותי הבריאות והרפואה בצפון. כמו כן, בחלק ניכר מהיישובים הערביים בגליל חסרים שבילי הליכה ושבילי אופניים, פארקים וגני שעשועים. אלה אינם מותרות אלא תשתית ציבורית שמעודדת אורח חיים בריא. אם כן, נוסף על פערי ההזדמנויות בין הגליל למרכז יש גם פערים בתוך האזור, בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית.

פערי הבריאות אינם גזירת גורל: אנו סבורים כי באמצעות תוכנית רב-שנתית ורב-תחומית מתוקצבת אפשר לצמצם את פערי הבריאות בין הגליל למרכז ובין תושבי הגליל היהודים והערבים. בין השאר נדרש להגדיר סטנדרטים של זמן, של מרחק ושל איכות לקבלת טיפול רפואי; לבטל את דרישת המימון התואם (מצ'ינג) מבתי החולים ומהרשויות המקומיות בגליל כתנאי ליצירה או לחיזוק של שירותים נחוצים; ולפתח מענה ייחודי למשבר הבריאות באוכלוסייה הערבית.

אתגרים מרכזיים שניצבים לפני הפורום

על אף זכותם של כלל אזרחי המדינה לקבל שירותי בריאות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד–1994, ישנם פערים גדולים, ההולכים ומעמיקים, בין הצפון למרכז בהיקף שירותי הבריאות הזמינים  ובאיכותם, וכן במצב הבריאות. הפערים מתבטאים בין היתר בהיעדר מוחלט של שירותים רפואיים מסוימים, במחסור מקומי בשירותים היוצר עומס על המערכת ותורים ארוכים לקבלת שירות רפואי, ובפריסת שירותים והנגשה תרבותית חסרות, שאינן מתחשבות במאפייניה של האוכלוסייה המגוונת בגליל.

הפערים באים לידי ביטוי במדדים רבים. לדוגמה, תוחלת החיים בצפון נמוכה בשנתיים מתוחלת החיים במרכז; שיעור תמותת התינוקות במחוז הצפון נותר בעינו – לעומת שאר המחוזות, שבהם חלה בו ירידה; שיעור הרופאים לאלף נפש במחוז הצפון הוא הנמוך ביותר בארץ ועומד על כמחצית משיעורם בתל אביב; שיעור האחיות ושיעור כוח העזר הרפואי לאלף נפש נמוכים באופן ניכר מהנתונים המקבילים באזור המרכז ותל אביב; ושיעור מיטות האשפוז לאלף נפש נמוך גם הוא הרבה יותר מהנתון המקביל בשאר המחוזות.

מצבה של האוכלוסייה הערבית, ששיעורה כאמור כ-54% מאוכלוסיית הצפון, קשה במיוחד: תוחלת החיים באוכלוסייה הערבית הכללית נמוכה בכארבע שנים מהממוצע באוכלוסייה היהודית, ובשנת 2014 אף חלה ירידה של למעלה משנה בתוחלת החיים של גברים ערבים, מ-78 ל-76.9 שנים (נתון זה נותר בעינו בשנת 2015); בתוך עשור הוכפל מספר החולים במחלות כרוניות באוכלוסייה הערבית: 29.6% מהערבים מגיל 21 ומעלה לוקים במחלה כרונית; מחצית מהגברים הערבים מעשנים; ועוד.

תהליך העבודה המתמשך במסגרת הפורום, מתוך שותפות אישית ומקצועית, משמש מצע לבניית סולידריות בין החברים והחברות בו. הפורום משמש פלטפורמה ייחודית לקידום יזמות התנדבותית בקרב תושבי/ות הצפון ולהשפעה על מקבלי ההחלטות ועל סדר היום הציבורי. יחד בנינו כוח אזרחי משותף הפועל לקידום בריאותם של כלל תושבי הצפון והעלינו את העיסוק במשבר הבריאות החמור בצפון לסדר היום של מקבלי ההחלטות ושל התקשורת, מתוך דגש על ייצוג מגוון האוכלוסיות בגליל לפי צורכיהן המשותפים והייחודיים.

את מתנדבי ומתנדבות הפורום מלווה צוות מקצועי המורכב מאנשי אגודת הגליל וארגון "שתיל", בשיתוף האגודה לזכויות האזרח, האגודה לפיתוח ולקידום כוח האדם בשירותים החברתיים בישראל (אלכ"א), רופאים לזכויות אדם, מוסדות אקדמיים, רשויות מקומיות ועוד.[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="מרגנית אופיר גוטלר " image="997"]רכזת קידום תוכניות באגודת הגליל – האגודה הערבית הארצית למחקר ושירותי בריאות; וחברת הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל
צילום: נדין נאשף
[/our_team][our_team style="vertical" heading="עו״ד נורית דסאו " image="999"]רכזת הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל[/our_team][/vc_column][/vc_row]