ארכיון לקטגוריית : גיליון שביעי: לחץ דם מקומי: ערבים ויהודים במערכת הבריאות בישראל (עמוד 2)

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]תמיד אהבתי טבע ואך טבעי היה שאבחר במקצוע הביולוגיה בלימודיי האקדמיים. אולם בתום שנה באוניברסיטה העברית הבנתי מן הדוקטורנטים הערבים המעטים שהיו בחוג כי אופק מקצועי ופרנסה טובה לא יהיו לי. אפשרויות ההשתלבות במחקר מצומצמות, ובמקרה הטוב אוכל להיות מורה בתיכון. לכן, בשנה השנייה פניתי לרפואת שיניים ומאז אני כאן, בעל מרפאה פרטית עמוסה מאוד בכפר כנא, ורופא גם בשני קיבוצים. הסיבות העיקריות לעבודתי מחוץ לכפר הן מצד אחד רצוני להיות בקשר עם החברה היהודית, להכיר את התרבות ואורח החיים שלה, ומצד אחר שאיפתי שהיהודים יראו צד אחר של הערבים: ערבי יכול להיות רופא, אנושי, מתורבת – ולא רק הדמות הסטריאוטיפית שרואים בחדשות. כשמטופל יושב על הכיסא במרפאה ומפקיד בידיי את בריאותו, הוא חייב לתת בי אמון. בתחילת דרכי הרגשתי הסתייגויות פה ושם, בעיקר בגלל גילי הצעיר, אבל עם השנים נוצר אמון ביני ובין מטופליי היהודים והיום הם פונים אליי ללא שום היסוס. אף על פי כן, ערבי צריך להצטיין יותר, להוכיח את עצמו כדי להצליח.

הרופאים מבקשים את טובת המטופל. זה הקו המנחה. לרופא לא חשוב מי עומד מולו, כולם שווים. אני מאמין שמי שבוחר ללמוד רפואה, מלכתחילה יש בו מידה רבה של אנושיות, והוא יתייחס לכל מטופל כבן אנוש, ללא משוא פנים. זו שבועת הרופא. אנחנו חיים פה יחד ואני רוצה שנמשיך בכך. ההיכרות הקרובה ביני ובין מטופליי היהודים יוצרת תנועה בכיוון המנוגד למציאות הפוליטית כיום. גם אם בעבודתי היומיומית איני מרגיש את זה, האווירה הכללית הקשה: הממשלה הקיצונית מנסה לעשות לנו דה-לגיטימציה, שוררת תחושת "עליהום", החקיקה האנטי-ערבית בכנסת גוברת וכך גם סתימת הפיות של העיתונאים, המצב בשטחים הכבושים בכי רע, ונעשות השקעות בהתנחלויות במקום בבריאות וברווחה. אני שואף שיהיה טוב לכולנו, וסבור שצריך לשלב ידיים ולעבוד יחד.

הנהירה של צעירים ערבים ללימודי רפואה נובעת מאילוץ ולא רק מבחירה חופשית, וזה מדאיג אותי. מאות צעירים מהכפר שלי, למשל, לומדים כיום רפואה במקומות שונים ומשונים בעולם, לא תמיד בעלי רמה גבוהה. רפואה נחשבת למקצוע יוקרתי ומכובד ועתידו של הרופא מובטח. הייתה תקופה שצעירים ערבים פנו להייטק אבל הם נוכחו לדעת שהאפשרויות בתחום זה מוגבלות: התעשייה הביטחונית איננה פתוחה לערבים, התחלופה גבוהה, יש חוסר יציבות והעתיד אינו מובטח. לעומת זאת, רפואה נחשבת למקצוע שמעניק ביטחון לחיים. אמנם זו איננה תופעה חדשה. מאז ומתמיד ערבים נסעו ללמוד רפואה, במיוחד בתקופה שלפני נפילת הגוש הקומוניסטי, כאשר המפלגה הקומוניסטית שלחה את אנשיה ללמוד בגוש המזרחי. אבל בשנים האחרונות הערבים נוהרים בהמוניהם ללמוד רפואה בחו"ל. בארץ תנאי הקבלה קשים מאוד, רק כ-10% מהמועמדים הערבים הניגשים לראיונות מתקבלים, ולכן רבים נוסעים ללמוד בארצות אחרות, גם בירדן ובגדה המערבית. לאחרונה עברו יותר ממאתיים רופאים ערבים את מבחני הרישוי הממשלתי בארץ, והדבר עורר גאווה גדולה ברחוב הערבי. לדעתי, על המדינה לדאוג להרחבת אפשרויות לימודי הרפואה בארץ ובמקביל לעודד לימודים באוניברסיטאות טובות בחו"ל, כדי לשמור על רמה נאותה.

נוסף על עבודתי השוטפת אני פעיל גם בעמותת רופאי השיניים הערבים, שנמניתי עם מייסדיה בשנת 2000. באותה העת נתקלנו בקשיים מצד הסתדרות רופאי השיניים, גוף חזק בעל תקציבים גבוהים ששולט בהסמכת רופאים. הרגשנו שאין לנו בארגון זה ייצוג מספק, שאין מתחשבים בצרכינו, אפילו הסמליים. למשל, השתלמויות חשובות רבות התקיימו בימי חג של מוסלמים ונוצרים, ומעולם לא נערכו כינוסים וקורסים ביישובים ערביים. היו גם מקרים של שחיתות ואי-סדרים. למשל, נעשו שינויים בתקנונים שנועדו, כך נוכחנו, להדיר את המחוז הצפוני של ההסתדרות, שבו היו חברים מרבית הרופאים הערבים. לכן הקמנו עמותה משלנו, שמטרתה לקדם את רופאי השיניים הערבים ולהעלות את רמת השירות בדרכים שמתאימות לנו. כיום חברים בעמותה למעלה מאלף רופאים. הקמנו מרכז השתלמויות בשפרעם, שאני גאה לומר שהוא המשוכלל והמצויד ביותר במזרח התיכון. יש בו 25 עמדות טיפול, הרופא המנחה מצולם וכולם יכולים לצפות בו. באפשרותנו לבצע ניתוח אונליין וכל היושבים באולם יכולים לראותו לפרטי פרטים. אנו מקיימים במרכז קורסים רבים, וגם רופאים יהודים באים אלינו. אנחנו גם זולים יותר מחברות וממרכזים אחרים שעושים דברים דומים. העמותה הכירה מתחילת דרכה גם בחשיבות העבודה הקהילתית וחינוך הציבור להיגיינה של הפה והשיניים. ערכנו בדיקות לילדים בבתי ספר ושיתפנו את ההורים בממצאים, ועשינו פעילויות לציבור בהתנדבות להגברת המודעות לחשיבות השמירה על בריאות השיניים. כמו כן יצרנו קשר עם מחלקות רווחה ברשויות המקומיות והן מפנות אלינו אנשים לטיפול חינם בידי המשתלמים שלנו – וכך כולם יוצאים נשכרים.

ב-2014 יזמנו כנס בין-לאומי לרפואת שיניים קהילתית, ראשון מסוגו בישראל. הכנס התקיים בנצרת ונמשך יומיים, והשתתפו בו כ-550 רופאים. לכנס הגיעו מומחים בכירים מ-15 ארצות והשתתפו בו גם רופאים מהדסה ומקופת חולים כללית. במאי 2017 התקיים הכנס השני. בעקבות הכנסים הללו נוכחו כולם בעוצמה הרבה שיש לעמותה שלנו, ובעובדה שאי-אפשר להמשיך ולהתעלם מאיתנו. מאז, אוניברסיטאות וגופים שקודם לכן סירבו לשתף איתנו פעולה, גם בגלל איומים מצד הסתדרות רופאי השיניים, פנו אלינו בהצעות לעבודה משותפת.

עוד אציין בגאווה כי העמותה הייתה הגוף העיקרי שקידם את חוק בריאות השיניים הממלכתי שיזם שר הבריאות יעקב ליצמן. לפני חקיקת החוק, הערבים והחרדים התקשו לקבל טיפול שיניים הולם: רק 20% מהילדים באוכלוסיות אלו נבדקו וטופלו. בעקבות זאת, אצל חלקם התפתחו בבגרותם בעיות רפואיות קשות. היום טיפולי השיניים ניתנים חינם עד גיל 15, ובתוך זמן קצר עלה שיעור הילדים המטופלים באוכלוסיות אלו ל-54%. עדיין יש לְמה לשאוף, ואנו מקדמים הענקת טיפולי שיניים חינם עד גיל 18. כמו כן, אנחנו פועלים במרץ למען הענקת טיפולי שיניים מסובסדים או טיפולי חינם לגמלאים ולאנשים שתלויים בקצבת הביטוח הלאומי ואינם מסוגלים לממן טיפולי שיניים יעילים.

פעולה נוספת וייחודית לעמותה שלנו היא הטיפול באסירים פלסטינים בבתי הכלא. הדבר החל ביוזמה אישית של אחד החברים, וכבר הפך לשגרה. לרופאים פלסטינים מהגדה המערבית אסור להיכנס לבתי הכלא, ואילו רופאים יהודים נרתעים מכך. האסירים מקבלים בכלא טיפולי עזרה ראשונה, ואנו נכנסים לתמונה כשנחוץ טיפול מקצועי מתמשך. הרשות הפלסטינית מעבירה תשלום סמלי עבור שירות זה, לכיסוי ההוצאות. לעיתים אנו נתקלים במכשולים בירוקרטיים ואחרים, אך אנחנו ממשיכים בפעילותנו זו מתוך תחושת שליחות.

למרות הסיפוק הגדול שאני שואב מעבודתי ואהבתי למקצוע, כשבתי הביעה רצון ללמוד רפואת שיניים לאחר סיום התיכון ניסיתי לשכנע אותה לבחור מסלול לימודים אחר. כיוון שהצטיינה במתמטיקה ובלימודי המחשב חשבנו שמתאים לה יותר ללכת בכיוון זה. אבל היא התעקשה ואמרה: אני רוצה לעבוד עם אנשים ולא לשבת כל היום מול מחשבים! וזו תמצית הרפואה – לעבוד עם אנשים ולסייע להם.[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="ד״ר עארף מטר" image="1002"]רופא שיניים, כפר כנא
[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]בכר עואודה משמש כמנכ"ל אגודת הגליל – האגודה הערבית הארצית למחקר ושירותי בריאות. ד"ר שרה אוסצקי-לזר ראיינה אותו לרגל השקת גיליון מנבר בנושא הבריאות. 

ספר בקצרה על ההיסטוריה של אגודת הגליל.

הארגון הוקם ב-1981 בידי ארבעה רופאים – ד"ר חאתם כנאענה, ד"ר שוקרי עטאללה, ד"ר אנואר עווד וד"ר רוני מיקיי – במטרה לקדם את מצב הבריאות ואת השירותים הבריאותיים והסביבתיים בחברה הערבית. בתחילה הדגש היה על הצפון, אך בתוך זמן קצר התחילה האגודה לעבוד בכל הארץ, גם ביישובים הלא מוכרים בנגב. בעצם היא הארגון הראשון שהתחיל לעבוד ביישובים אלו. האגודה אספה סביבה את האליטה של החברה הערבית. היה צמא לפעילות חברתית לא מפלגתית ולעשייה בנושא חשוב שנוגע לכולם. באותה התקופה שירותי הבריאות לא היו נפוצים בגליל והחלוקה הייתה לא שוויונית. המצב הסניטרי והבריאותי היה לא טוב בכל המדדים. הארגון עשה דברים שהמדינה לא עשתה: פתח גני ילדים בדגש על בריאות, דאג לטיפולי שיניים, העלה את המודעות לבריאות האישה, ייסד טיפת חלב נודדת, דאג למתן חיסונים בסיוע משרד הבריאות, ואפילו נתן הלוואות לרשויות מקומיות לצורך הקמת שירותי בריאות מתקדמים. אחד הערכים המרכזיים שהנחו את הפעילים אז, שהשתמר באגודת הגליל, הוא המקצועיות, השאיפה לעשות את הדברים בצורה הכי טובה ויסודית. האגודה רצתה לקדם את הבריאות כגורם מרכזי לצמיחה קהילתית ולקידום הקהילה.

ב-1988 הרחיבה האגודה את הפעילות לנגב, בתקופה שלא היה בו שום ארגון אזרחי, והפעילה ניידת רפואית שביקרה ביישובים הלא מוכרים עם רופא ואחות. כמה שנים לאחר מכן החלו לקום ארגונים בדואיים מקומיים והאגודה שיתפה איתם פעולה, הנחתה אותם ותמכה בהם, וכך עד היום. אנו עדים לפריחה של ארגונים מקומיים בהנהגת אנשי קהילה ומשכילים, שמקיימים פעילות מכובדת וראויה בנגב.

במה השתנתה פעילות האגודה במשך השנים?

מאז חקיקת חוק הבריאות הממלכתי חשבנו שלא ראוי להמשיך להעניק שירותים. זה לא נכון בעיניי שאנחנו מספקים שירותי בריאות, גם אם המדינה מממנת אותם; המדינה צריכה לתת את השירות. ראינו צורך בהקמת מרכזים לזכויות אדם ולזכויות אזרחיות. למשל, ארגון עדאלה הוקם כאן באגודת הגליל והיום הוא ארגון עצמאי העוסק בהגנה משפטית על זכויות האזרחים הערבים. ארגונים נוספים החלו את דרכם כאן, ועד היום אנחנו נותנים את המקום ואת הידע שלנו להעצמת ארגונים אחרים.

 ובנושא הבריאות?

כשנכנסתי לתפקידי ב-2009 הארגון היה במצב כלכלי קשה. בקושי שילמנו משכורות והיו לנו התחייבויות רבות. לאחר תוכנית הבראה יצאנו מהמשבר, ושמרנו על פעילות נאותה ברמה מקצועית. כעת אנו עובדים לפי תוכנית אסטרטגית חדשה. המשכנו להפעיל תוכניות חינוך בתחום הבריאות (למשל התוכנית להעלאת מודעות לסרטן השד, שפועלת יותר מ-12 שנים), נוסף על ביסוס אסטרטגיית המחקרים בתחום החברה והבריאות. בסקרים שערכנו ראינו התדרדרות במדדים הבריאותיים כמו תמותת תינוקות ותוחלת חיים, והחלטנו לערוך מחקר מקיף בקרב האוכלוסייה הערבית – לבדוק איך אנשים תופסים את מצבם הבריאותי, מה הם יודעים על זכויותיהם הבריאותיות ועל השירותים המוצעים, וכיצד אורח החיים שלהם משפיע על בריאותם. הקמנו ועדת היגוי מקצועית וב-2015 עשינו סקר שהקיף 2,250 בתי אב. אמנם ידענו שיש התדרדרות, אבל הופתענו מהממצאים החמורים, מהממדים, מחוסר המידע, מרמת אוריינות הבריאות הנמוכה. לדעתי זה קשור לעוני. אנשים עניים לא עוסקים בנושאי בריאות וסביבה, ולא רק בחברה הערבית. גם החרדים למשל עוסקים פחות בזכויות הבריאות שלהם ובהערכת השירותים, כיוון שהם עסוקים בהישרדות היומיומית.

תוצאות הסקר היו מפתיעות ומזעזעות, והתחלנו בפיתוח תוכניות בשיתוף עם הרשויות המקומיות כדי להגיע לציבור. רוב האנשים חושבים שבריאות היא בעיה אישית ולא חברתית, אבל אנחנו רוצים להפוך זאת לנושא קהילתי, יישובי. יש הרגלים מזיקים שצריך לשנות אותם. ברגע שנותנים לראש רשות נתונים אמיתיים על מצב הבריאות ביישוב שלו – כמה חולי סכרת, סרטן וכו' – הוא נרתם לעשייה. אנחנו פועלים בתוך היישובים בשיתוף עם הרשויות ועם משרד הבריאות, כולל שיתופי פעולה עם החברה היהודית. קיימנו, בשותפות עם שתיל והאגודה לזכויות האזרח, שלושה מחזורים משותפים לקידום מנהיגות בריאותית בצפון, שמתוכם צמח "הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל" המאגד למעלה מ-250 אנשי מקצוע ואזרחים שאכפת להם [ראו מאמרן של מרגנית אופיר גוטלר ונורית דסאו בגיליון זה].

 

ההסבר של משרד הבריאות למצב הבריאות בחברה הערבית הוא עוני ולא מדיניות המשרד. ואז נשאלת השאלה: כיצד לשפר את המצב הכלכלי? בתוכנית לקידום חברתי וכלכלי של החברה הערבית, בעקבות החלטת ממשלה מס' 922, משרד הבריאות לא נתן לכך מענה. דווקא הם והמשרד להגנת הסביבה לא שם. הייתה תוכנית ממשלתית לקידום מצב הבריאות בגליל שהוקצו לה ארבעה מיליארד שקל. גם בתוכנית זו האוכלוסייה הערבית לא מתוקצבת בצורה ייעודית. יש מחלקה במשרד הבריאות שמספקת נתונים על פערים, אך הנתונים לא מתורגמים למעשים. השתתפתי בעצמי בכמה אירועים של שיתוף הציבור מטעם משרד הבריאות והעליתי כמה רעיונות. אני מאמין שהדרג המקצועי רוצה באמת בשיפור המצב, אבל אני סקפטי לגבי השחקנים שממונים על זה ברמת המדיניות. לדוגמה, מחוז הצפון הוביל לפני שש שנים תוכנית נגד עישון, אבל אנחנו רואים עלייה בעישון בחברה הערבית. המשרד עדיין לא יודע אילו כלים ואילו שחקנים מהחברה האזרחית צריך לשתף. יש להם רצון, אך הכלים לא תמיד מתאימים.

בעקבות נתוני הסקר שלכם כתבת מאמר ששמו "אי-שוויון ממית". מהם הטיעונים העיקריים שלך?

הבאתי את הנתונים על תוחלת החיים ועל תמותת תינוקות כדוגמה לכך שאי-שוויון הוא לא רק בעיה חברתית ופוליטית אלא גם אנושית: לפי ממצאי הסקר, שיעורם של הערבים הלוקים במחלה כרונית אחת לפחות הוכפל בעשור האחרון ומגיע כמעט ל-30% מכלל האוכלוסייה מעל גיל 21. עוד אפשר ללמוד כי כ-30% מהחולים במחלות כרוניות לא קנו תרופות אפילו פעם אחת בשנה האחרונה בגין מצבם הכלכלי, וכי ל-50% מחולים אלו אין ידע בסיסי על מחלתם, נוסף על חוסר ידע על מיצוי זכויות בריאות. כלל הנתונים מציירים תמונה קשה ביותר ואף מבהילה על מצב הבריאות בחברה הערבית.

תוחלת החיים בחברה הערבית ירדה, וישנו פער של כחמש שנים בין גברים ערבים ליהודים. גדלו גם הפערים בתמותת תינוקות – 2.2 בקרב יהודים לעומת 6.2 בקרב ערבים לכל אלף לידות חי. המצב החמור ביותר נמצא בקרב התושבים הבדואים בדרום – שם נרשם שיעור תמותה של 11 לכל אלף לידות חי. לצערי, נתונים אלה לא הרעידו את אמות הסיפים ולא עוררו כל הד ודיון בתקשורת. ההתעלמות מהבעיות אינה מעלימה אותן. המצב החמור מחייב הפעלת תוכנית-על הוליסטית המשלבת רשויות מקומיות, ארגוני החברה האזרחית ומומחים ערבים, מתוך הצבת יעדים מדידים. אנחנו לוחצים ופועלים במרץ כדי לקדם תוכנית הוליסטית בתחום הבריאות המקבילה לתוכנית 922.

ומה באמת קורה בתוך החברה הערבית? האם המודעות הגוברת מתורגמת לפעילות אפקטיבית בשטח? הרי יש עלייה עצומה במספר הרופאים ועובדי הסיעוד הערבים.

למרבה הצער, עדיין אין שיתוף פעולה מספיק בין אנשי המקצוע הערבים. זה קשור ליכולות שלנו כחברה, לרקע התרבותי ולבעיות פוליטיות פנימיות. אנחנו חברה מוכה מבחינה פוליטית, אנשים רוצים לשרוד ולחזק את מקומם ולא תמיד מאמינים ששיתוף פעולה יכול לקדם אותם. אין מספיק יוזמות משותפות. יש כל כך הרבה רופאים ערבים אבל הם לא מתאגדים לפעולה משותפת לקידום הבריאות של החברה כולה. צריך להקים תשתית שתאפשר לאנשים לתרום ולתת, תשתית פתוחה, לא סגורה במעגלים. החיים הפוליטיים שלנו הם כאלה שגם אם נקים פורום מקצועי מסוים, מיד ישאלו לאיזה מפלגה הוא שייך. אנשים מוכרחים לתייג כל דבר מבחינה פוליטית. הייתי רוצה שאגודת הגליל תהיה מקום שיאופיין במחקר ובעבודה מקצועית ללא קשר לפוליטיקה. ביקשנו להקים ועדת בריאות עליונה. ועדת המעקב העליונה נרתמה לנושא ואכן, כעת מוקמת ועדת בריאות עליונה הכוללת קבוצה גדולה ומגוונת של מומחים, שמטרתה לעקוב אחר מצב הבריאות בחברה הערבית ולקדם אותו.

אילו סוגי פעילות אתם מקיימים?

אגודת הגליל מקיימת מגוון רחב של פעילויות: מחקר ביוטכנולוגי באמצעות מכון המחקר היישומי, מחקר חברתי באמצעות "ריכאז" – בנק המידע על החברה הערבית בארץ, וכן פעילות ענפה בתחום הצדק הסביבתי וזכויות הבריאות. האגודה גם מפעילה מרכז חינוך והדרכה מדעי לתלמידי בתי הספר. בשנה שעברה השתתפו יותר מ-6,000 תלמידים בהרצאות ובימי הפעילות שלנו. האסטרטגיה שלנו היום היא יותר מחקר, סנגור, חינוך. מנסים להשפיע במקומות שיש חוסרים. המחקר המקיף בנושא הבריאות בחברה הערבית חשף בעצם מחדל של המדינה, אך אני חושב שהאחריות למצב החמור הוא גם של החברה הערבית. האחריות לבריאות שלנו מוטלת עלינו, על הרשויות, על הציבור ועל המנהיגות – לא רק על המדינה. לכן ערכנו את המחקר המקיף, שתוצאותיו התפרסמו השנה, וקיימנו כנס פתוח לדיון בממצאים.

אנחנו רוצים לקחת אחריות גם על ההכשרה. יש לנו מרכז מעבדות בכפר כנא שבאים אליו אלפי תלמידים בכל שנה. אנחנו שואפים לגדל דור של מדענים ורופאים. החוקרים באגודת הגליל זוכים במענקי מחקר ומפרסמים בכתבי העת הנחשבים בעולם. בשנים האחרונות פורסמו יותר מעשרים מאמרים מדעיים של חוקרי אגודת הגליל בכתבי עת חשובים.

האם כל העובדים והחוקרים שלכם ערבים?

החזון שלנו הוא לשמש מקום לכולם בגליל. יש לנו עובדים יהודים באגודה, אך בינתיים החוקרים כולם ערבים. אנחנו בהחלט פתוחים לצרף חוקרים על פי רמתם המקצועית ולא על פי מוצאם; יש לנו ראייה מרחבית ולא מגזרית. נכון שהדגש מושם על האוכלוסייה הערבית, אך השאיפה היא לקדם בריאות וצמיחה כלכלית לכולם. לתפיסתי אנחנו ארגון חברתי שפועל למען כל האוכלוסיות המוחלשות, גם עיירות פיתוח למשל. יש כאן אוכלוסייה יהודית חלשה, וגם היא סובלת מהזנחה והמצב הבריאותי בה קשה. השנה תרגמנו לעברית את הדוח שלנו כדי לקיים שיתוף פעולה עם התושבים היהודים בגליל. המקום פתוח לכולם לעשייה חברתית בנושאי בריאות וסביבה. אנחנו נותנים מקום ליוזמות גם בנושא היהודי–ערבי. הייתי רוצה לקדם חזון עתידי משותף לגליל. יש לנו תוכנית שפיתחנו יחד עם קבוצה מהרדוף אך עדיין לא זכינו לקבל מימון ליישום הרעיון. אני מאמין שבאמצעות עיסוק במדע ובסביבה אפשר ליצור שיתופי פעולה שוויוניים. אנחנו שואפים להיות סוג של מוסד אקדמי שעוסק במחקר, מקום יוקרתי שחוקרים ירצו לבוא אליו; למשוך מקצוענים לארגון ולתרום מהיכולת שלנו לכלל תושבי הגליל.

 

---

ד"ר שרה אוסצקי-לזר היא עמיתת מחקר במכון ון ליר בירושלים, עוסקת בחקר החברה הערבית בישראל.

[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="בכר עואודה" image="985"]מנכ"ל אגודת הגליל – האגודה הערבית הארצית למחקר ושירותי בריאות[/our_team][/vc_column][/vc_row]