[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="right-to-left"]במשך עשרות שנים התנהלה כלכלת ישראל על פי משוואה אמביוולנטית שגויה: החברה היהודית התנהלה ותרמה לכלכלה כחברה יצרנית, תעשייתית, טכנולוגית, מדעית ומייצאת, והיצוא המדעי-טכנולוגי היה עמוד התווך של הכלכלה בישראל ומנוע הצמיחה שלה; לעומתה החברה הערבית, שנושלה מרוב אדמותיה שעליהן התבססה כלכלתה החקלאית המסורתית, התנהלה כחברה צרכנית, נותנת שירותים, שאינה שותפה של ממש ביצירה הכלכלית, והתרומה שלה לתל"ג הסתכמה ב-8% למרות שיעורה הגדל באוכלוסיית המדינה (כ-20% כיום).

אף שיחסי היהודים והערבים במדינה היו תמיד מורכבים והתאפיינו בין היתר בחששות, בדעות קדומות, בחוסר אמון ואף במתיחות, המשפט שבכותרת נאמר על ידי אחד מראשי הרשויות המקומיות היהודיות באזור המשולש, שהתפלא נוכח ההידרדרות שמתרחשת מדי פעם ביחסי היהודים והערבים וההסלמה בשיח העוין. המשוואה השגויה שהזכרתי תחזקה את הפערים החברתיים, ובייחוד את אלה הכלכליים. מעולם לא היה לי ספק בצורך לפעול לשנותה, לצמצם את הפערים וליצור מציאות חדשה, ותמיד היה לי ברור שהמפתח לכך הוא בניית תעשייה מתקדמת ועתירת ידע בחברה הערבית.

הקמת תעשייה מתקדמת בתוך החברה הערבית תביא ליצירת מקומות עבודה חדשים ואיכותיים, בהייטק, במדע, בחדשנות ובשירותים, תתרום לשיפור הכנסות העיר ממיסים, ותביא לעלייה במודעות לתעשיות עתירות ידע, לרבות תעשיית ההייטק, על מאפייניה וצרכיה. במקביל, יצירת תשתית בערים ערביות לעבודה של אלפי מהנדסים ערבים ויהודים יחד תביא לידי שיפור ברמת השירותים ובכל התשתיות בעיר, ותאפשר יצירה של שותפויות עסקיות וטכנולוגיות, מה שיביא בתורו להאצת תהליכי הפיתוח הכלכלי והחברתי בסביבה. בנוסף, כל אלה יביאו להגברת השתתפותן של נשים ערביות בכוח העבודה, בדגש על תעסוקה בהייטק ובענפי המדעים, בסביבה קרובה ותומכת.

מכלול הכרחי זה מתבטא היטב בחזון שלנו בארגון "צופן" ובמאמצים שאנו משקיעים מאז 2008. כבר אז שמנו לנו למטרה להקים שלושה מרכזי תעשייה מתקדמת בערים ערביות ­– בנצרת, במשולש ובנגב, אף שהחברה הערבית בזמנו הייתה "מחוץ למשחק" וקטר ההייטק והצמיחה של ישראל "לא ספר אותה".

על פי רשות החדשנות ופורום חברות ההייטק בישראל, חסרים כיום לתעשיית ההייטק בישראל כ-10,000 מהנדסים – מחסור המהווה סכנה אמיתית להמשך התפתחותה של "אומת הסטארט-אפ" הישראלית. בה בעת אנו עדים בשנים האחרונות למגמות חיוביות של שינוי אמיתי בחברה הערבית, שמתבטא בנתונים המעודדים הבאים:

  1. גידול מהותי במספר הסטודנטיות והסטודנטים מהחברה הערבית אשר לומדים את מקצועות ההייטק באוניברסיטאות ובמכללות בישראל. 
  2. עלייה ניכרת במספר המהנדסים הערבים שעובדים בהייטק בישראל, בפרט בעיר נצרת. משנת 2008 גדל מספר המהנדסים מהחברה הערבית מ-350 ל-5,500 כיום, ובעיר נצרת גדל מספרים מ-40 בשנת 2008 ליותר מ-1,200 מהנדסים שעובדים בעיר כיום.
  3. עשרות חברות הייטק הפועלות היום בנצרת, בהן חברות בינלאומיות כמו אמדוקס, מיקרוסופט, ברודקום ועוד, לצד עשרות חברות סטארט-אפ מקומיות שקמו בעיר.
  4. לקיחת אחריות על ידי משרדי הממשלה וייזום תוכניות ממשלתיות ופרויקטים חדשים:

א. תוכניות של משרד העבודה והרווחה להשמת האוכלוסייה הערבית בתעשיות עתירות ידע.
ב. החלטת הממשלה מספר 2292 משנת 2017 להגדלת היצע כוח אדם מיומן לתעשיית ההייטק.[1]
ג. החלטת הממשלה מספר 3780 לתמרץ הקמת שני פארקי הייטק בערים ערביות.[2]
ד. תוכניות משרד החינוך להכוון קריירה בדגש על הייטק בבתי ספר תיכוניים בחברה הערבית.

מקור הנתונים: המועצה להשכלה גבוהה בישראל. מקור הנתונים: המועצה להשכלה גבוהה בישראל.

 

מגמות חיוביות אלה לא צמחו יש מאין. הן פירות הביכורים שאנו קוטפים לאחר השקעת מאמצים כה רבים מאז 2008, ביחד עם שותפינו ותומכינו, כדי לשנות את המציאות בחברה הערבית בישראל וליצור אימפקט כפול, הן כלכלי והן חברתי. האם המגמות האלה מספקות ומספיקות? בוודאי שלא; האתגרים העומדים בפנינו עדיין רבים וזוהי רק ההתחלה.

כיום, אלפי אקדמאים ערבים עדיין אינם מועסקים בתחום לימודיהם, משום שלא הצליחו להשתלב בתעשייה. מנגד, למעלה מ-2,750 סטודנטים ערבים לומדים כיום לתואר ראשון במקצועות ההייטק באוניברסיטאות בישראל, לצד כ-2,200 סטודנטים במכללות המתוקצבות. המשמעות היא שבתוך שלוש שנים, בוגרי מקצועות ההייטק הערבים יוכלו לספק כ-50% מהצורך של התעשייה הישראלית הסובלת ממחסור של עשרת אלפים מהנדסים. הכול כבר נמצא שם בחברה הערבית: ההשכלה, המוטיבציה והמוכנות, ומאגר עצום של כישרונות שרק מבקשים לקבל ההזדמנות שווה.

על הממשלה לפעול להקצאה והשקעה של משאבים בתשתיות, לרבות בתחבורה, וליצירת תמריצים לחברות הייטק כדי לייצר מקומות עבודה ביישובים ערביים ולמצות את הפוטנציאל של הכישרון האקדמי הערבי בתחום זה. במקביל, על חברות הייטק לצרף לשורותיהן אקדמאים ערבים, גם בתפקידים ניהוליים, שיווקיים וכלכליים. בחזית החדשנות יש צורך לפתח תשתית ופעילות מו"פ טכנולוגית בפריפריה, לרבות חממות טכנולוגיות בערים ערביות, ותמריצים להקמת חברות בפריפריה, כדי שאותם מיזמים יתפתחו לחברות, ייצרו מקומות עבודה ויתרמו לפיתוח הפריפריה.

בסיכום כולל זה מצב של רווח לכול – "win-win situation": לתעשייה, לכלכלה, לחברה הערבית ולחיים המשותפים. התשתית מוכנה; הגיע הזמן לקצור את הפירות.

 

[1] החלטת ממשלה מס' 2292 מיום 15.1.2017, "תכנית לאומית להגדלת כוח אדם מיומן לתעשיית ההיי-טק", https://www.gov.il/he/departments/policies/2017_des2292 

[2] החלטת ממשלה מס' 3780 מיום 23.4.2018 (בתוקף מיום 10.5.2018), "פעילות הממשלה לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים – תיקון החלטת ממשלה (תחום תעשייה ומסחר)", https://www.gov.il/he/Departments/policies/dec3780_2018[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="סאמי סעדי" image="1368"]סאמי סעדי הוא מייסד ומנכ"ל משותף של ארגון "צופן"; רואה חשבון וכלכלן[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]המאמר להלן הינו תקציר של מחקר מקיף שנערך ביוזמת איגוד האינטרנט הישראלי בינואר 2018. אנו מודים לאיגוד ולמחברת המחקר על הסכמתם לפרסם את התקציר מעל במה זו. למחקר המלא ראו https://www.isoc.org.il/about/position-papers/the-internet-in-arab-society-in-israel

 

פער דיגיטלי הוא מושג המתייחס למגוון ממדים: (1) הנגישות לאמצעים דיגיטליים ולאינטרנט ואיכותה; (2) מודעות לאפשרויות, להזדמנויות ולסכנות הגלומות בשימוש באינטרנט; (3) מיומנויות וכישורים המאפשרים שימוש מיטבי באינטרנט. הפער הדיגיטלי נובע בדרך כלל מהשקעה נמוכה בתשתיות מצד המדינה, הרשויות המקומיות וגופים עסקיים, ממחסור במשאבים כלכליים, מרמה נמוכה של השכלה, ממחסור במיומנויות ובכישורים, מהזדמנויות עבודה מוגבלות ומתפיסות חברתיות שמרניות. מקובל למדוד את הפער הדיגיטלי במדדים של זמינות ונגישות, מיומנות השימוש, מאפייני השימושיות במחשב ובאינטרנט ומודעות לאפשרויות האינטרנט.

מחקר זה, אשר בחן את מצב הנגישות לאינטרנט והשימוש בטכנולוגיה בחברה הערבית בישראל, מצביע אמנם על צמצום הפער לעומת החברה היהודית בשימוש באינטרנט באמצעות הטלפונים הסלולריים, אך גם על פערים ניכרים שנותרו בנגישות הפיזית למחשבים נייחים ולתשתיות תומכות ועל היכרות נמוכה יחסית עם כלים דיגיטליים עדכניים. בייחוד הדוח מצביע על פערים גדולים בהשוואה לחברה היהודית, גם בקרב האוכלוסייה הצעירה, בכל הקשור למיצוי האפשרויות הגלומות באינטרנט ולמאפייני השימוש בו, בעיקר בהיבטים הפונקציונליים שהוא מאפשר.

פער זה מונע מחלקים בחברה הערבית את היתרונות שהאינטרנט מאפשר לשם צמיחה כלכלית וחברתית, ובפועל הוא משמר ואף מרחיב את הפערים החברתיים-כלכליים בין החברה הערבית לחברה היהודית. אף שהפער הדיגיטלי בין שתי החברות מצטרף לפערים החברתיים-כלכליים האחרים ביניהן ומבוסס עליהם, נראה כי השקעה בנגישות לאינטרנט והרחבת השימוש הפונקציונלי בו עשויות לשמש מנוף רב עוצמה לקידום חברתי-כלכלי מהיר של החברה הערבית בישראל, ולתרום לצמצום הפערים בכלל התחומים, כך שיחס העלות–תועלת שלו יהיה גבוה, והחזר ההשקעה למשק הישראלי בכלל, ולחברה הערבית בפרט, יהיה מהיר יחסית. מכאן, להבנתנו, שסגירת הפערים הדיגיטליים לא רק תגביר את השוויון החברתי, אלא היא צפויה להביא גם לתועלת חברתית-כלכלית.

המחקר מצא שקיימים פערים גם בין קבוצות שונות בתוך החברה הערבית. כך, בקרב תושבי הדרום, אוכלוסיות שמרניות, בעלי השכלה נמוכה ומבוגרים נמצא שיעור הנגישות והשימוש באינטרנט הנמוך ביותר; רמת הנגישות הפיזית למחשבים ולאינטרנט בקרב הצעירים דומה מאוד לאוכלוסייה היהודית, אך היא פוחתת משמעותית עם העלייה בגיל; ונמצא גם הבדל ניכר בין שיעור השימוש באינטרנט במקומות עבודה ובין שיעור השימוש בו בבתי המגורים ובחיים הפרטיים. 

לצד זאת, במהלך איסוף הנתונים למחקר התגלה מחסור ניכר בבסיסי נתונים, בסטטיסטיקות ובמחקרים העוסקים באינטרנט בחברה הערבית. מחסור זה מצטרף אף הוא לפער הקיים בין החברה הערבית לחברה היהודית בישראל, מקשה על קביעת מדיניות מבוססת נתונים ומידע ועל מדידת המגמות לאורך זמן. לפיכך, חלק מהתובנות והמסקנות המובאות במחקר זה מבוססות על הידע והניסיון שצברתי במהלך למעלה מעשר שנות עיסוקי בתחום זה.

 

להלן עיקרי ההמלצות של הדוח המחקרי אשר נתמך על ידי איגוד האינטרנט הישראלי:

1. הקמת מטה לאומי לריכוז הטיפול בתחום הדיגיטציה בחברה הערבית בישראל, שיוציא לפועל תוכנית לאומית רב-שנתית לסגירת הפער הדיגיטלי עד לשנת 2025. על תוכנית זו לכלול, בין היתר, שלושה מרכיבים חיוניים:

א. שיפור התשתיות
ב. התאמת אתרי האינטרנט הציבוריים לחברה הערבית
ג. שיפור החינוך הדיגיטלי

2. השוואת תשתיות האינטרנט והסלולר ביישובים הערביים לתקן ולמצאי הקיים ביישובים היהודיים וביישובים המעורבים.
3. דיגיטציה של שירותי הממשלה והממשל המקומי הערבי: בשלב הראשון – הפיכת המרחב הווירטואלי לנגיש ומזמין לחברה הערבית; ובשלב השני – העברת מרכז הכובד של פעילות הרשויות מול האזרחים הערבים מהממד הפיזי-אנלוגי לממד הדיגיטלי-וירטואלי, כך שרובם המוחלט של השירותים והמידע יתקיימו במרחב הדיגיטלי. מהלך זה צפוי לעודד את השימושיות ברשת בחברה הערבית ואף להאיץ אותה. האיגוד ממליץ:

א. שממשלת ישראל, באמצעות מטה ישראל דיגיטלית, תקבע תוכנית רב-שנתית להנגשה מלאה של שירותי הממשלה ואתרי משרדי הממשלה לציבור דובר הערבית עד שנת 2025.
ב. שמשרד הפנים יחייב את כלל הרשויות המקומיות הערביות להקים ולתחזק מערך מידע ושירותים דיגיטלי לאזרחים, ולתכנן מעבר הדרגתי של מרכז הכובד של פעילות הרשויות מול האזרחים לממד הוירטואלי עד שנת 2025. זאת בשילוב מערך של חינוך והסברה, והמשך החזקת מערך שירותים מסייע לאוכלוסייה שתמשיך לצרוך שירותים באופן אנלוגי ופיזי.

4. קידום אוריינות דיגיטלית על ידי משרד החינוך.
5. עידוד יזמות דיגיטלית ערבית ושילוב משמעותי יותר של אנשי תוכן דיגטליים מהחברה הערבית בעולם ההיי-טק והיזמות הישראלית כדי שישמשו "קטר" לשאר החברה הערבית. האיגוד ממליץ שמשרד המדען הראשי:

א. יפתח ויתקצב מסלול ייעודי לעידוד יזמות וחברות הזנק באוכלוסייה הערבית, ויסייע במיוחד ליזמים מהאוכלוסייה הערבית במתן תנאים מותאמים ובכתיבת הצעות למשרד.
ב. יפעל לעידוד הקמת רשת קשרים עסקיים וחברתיים (networking) של יזמים וארגונים מובילי דיגיטציה מהחברה הערבית עם עסקים מהחברה היהודית.

6. האיגוד ממליץ שמשרד הכלכלה:

א. יקצה תקציב ייעודי לעידוד חברות ותעשיות להעסיק אנשי תוכן דיגיטלי מהחברה הערבית.
ב. יפתח תוכניות ייעודיות לקידום ולליווי שילוב תחום האינטרנט במיזמים, בחברות ובעסקים בקרב האוכלוסייה הערבית.
ג. יפתח מרכזי יזמות ייעודיים בחברה הערבית בתחומים דיגיטליים, עם תמיכה מקצועית ואפשרות להסבה מקצועית.

7. מעקב, מחקר והערכה: היכולת לנטר ולמדוד את התקדמות הנגישות של החברה הערבית בישראל לאינטרנט – בממדים הפיזיים, התודעתיים והשימושיים – קריטית לשם השגת המטרות, כמו גם לצורך למידה שתאפשר קידום אוכלוסיות מודרות אחרות, ולפיתוח מאגרי נתונים וידע רלוונטיים. לשם כך האיגוד ממליץ:

א. שהלמ"ס, בסיוע איגוד האינטרנט הישראלי, יפתח מדדים ויערוך סקרים שיעקבו אחר הדיגיטציה והאוריינות הטכנולוגית בחברה הערבית (תשתית, נגישות ושימושיות), ויפרסם אותם באופן עיתי.
ב. שמשרד החינוך יקצה תקציב ייעודי לעידוד מחקרים בתחום הדיגיטציה והאוריינות הטכנולוגית בחברה הערבית.
ג. שוועדת מדע וטכנולוגיה של הכנסת תקיים דיונים עיתיים ותקבל עדכונים בנושא זה.

 

בקרה ועריכה: נעם אלון. המחברת מודה ליורם הכהן, למי-טל גרייבר שוורץ ולאורנה היילנגר על הערותיהם הבונות והמועילות.[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="אסמאא נ' ג'נאים" image="1408"]ד"ר אסמאא נ' ג'נאים היא מומחית ויזמית בתחומי דיגיטציה ואינטרנט בחברה ובחינוך, מייסדת ומנכ"לית מרכז InnDigital[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]ראיינה: שרה אוסצקי-לזר

מה הפוטנציאל הכלכלי הגלום בחברה הערבית שעדיין אינו מנוצל?

לעיתים אני נוסע בגליל וחושב, הרי זו פרובאנס! הערבים יכולים לפתח תיירות נפלאה ביישוביהם, לחזור גם לחלק מן המקצועות המסורתיים שלהם, לייצר ולמכור.

בתחום אחר – יש להם יתרון עצום על פני היהודים בקשרים הטבעיים עם תושבי הגדה המערבית, עם ירדן ועם מדינות ערב בכלל. הנגר שלי סיפר שהוא קונה זכוכית מיוחדת בסעודיה במחירים מצחיקים לעומת אלה שכאן, וזו רק דוגמה קטנה. יש להם יכולת לקיים קשרי מסחר ענֵפים ושותפויות. כבר היום, חלק גדול מן המפעלים באזור התעשייה ברקן למשל הם בבעלות של ערבים מישראל והם מעסיקים בהם עובדים מן השטחים. זוהי מעין קולוניזציה ישראלית דרך הערבים, מצב די אבסורדי, אבל מבחינה כלכלית זה עובד. גם במשאיות שנכנסות לעזה, הנהגים וחלק גדול מן הסוחרים המעורבים הם ערבים. כך שהפוטנציאל עצום ורק יכול לגדול.

מהם החסמים העיקריים לשילוב כלכלי מלא של הערבים בישראל?

אי ידיעת השפה האנגלית בצורה מספקת הוא חסם רציני במקצועות טכנולוגיים ובכאלה המחייבים קשרים גלובליים; השוק הישראלי עדיין לא מקבל בקלות עובדים ערבים מקצועיים; רבים עדיין אינם מועסקים במקצוע שלמדו ורכשו; ידוע שבהייטק למשל פועלת שיטת "חבר מביא חבר", כולל בוגרי יחידה 8200 במודיעין, והערבים אינם משתייכים לרשתות החברתיות הללו. אך המצב משתפר והולך בזכות הנהירה של צעירים ערבים להשכלה הגבוהה. אבל גם כאן – עדיין רוב הערבים פונים ללימודים של מקצועות ששכרם נמוך. יש יוצאים מן הכלל ידועים: רוקחות ורפואה.

לעיתים נשמעים קולות בחברה הערבית התומכים בבניית כלכלה נפרדת ואוטונומית, שערבים יעסיקו את בני עמם ויקנו רק מהם. מה דעתך בעניין? האם זה בכלל ייתכן במדינה כל כך קטנה?

באינסטינקט שלי אני נגד כלכלה נפרדת ובעד שילוב מלא. אבל הכול תלוי איפה ומה: אם יזם הייטק בנצרת רוצה להעסיק את בני המקום והמגזר זה בסדר, אבל הוא צריך גם לייצא את תוצרתו ולהיות בקשר עם מעגלים רחבים יותר, והתבדלות היא לא הפתרון. המצב הוא שיהודים רבים דווקא קונים מערבים ולא להפך. לדעתי זה משפר במידה מסוימת את מאזן הכוחות – כי במקרים הללו הערבי הוא בעל הבית והיהודי הוא הלקוח.

ושאלה בתחום עיסוקך העכשווי: האם יש לך הערכה מה מצב הפנסיה בקרב עובדים ערבים?

כאן מפנה אותי פרופ' ספיבק למחקר שפרסם יחד עם שחר צמח לפני כשנה,[1] שבו הם מצביעים על כך שרק 8.5% מן העובדים הערבים מבוטחים בפנסיית החובה אף שהם מהווים 18% מן העובדים במשק. הדבר נובע בעיקר משוק העבודה הערבי המאופיין בעבודה לא רציפה ובמקצועות שאינם מכוסים בהרחבה, וגם אם כן – השכר נמוך ונגזרת ממנו גם פנסיה נמוכה. לעומת זאת, ספיבק מציין מאפיין של החברה הערבית שאותו הוא מכנה "ביטוח בין-דורי" בתוך המשפחה. הורים קשישים מתגוררים בדרך כלל ליד ילדיהם, ואלה תומכים בהם גם מבחינה כלכלית. אולם גם מצב זה משתנה עם התפתחות המעמד הבינוני בחברה הערבית ומעבר של בעלי מקצועות למגורים מחוץ ליישוביהם והרחק ממשפחותיהם המורחבות. יותר קשישים ערבים פונים לבתי אבות, תופעה שלא הייתה מוכרת בעבר, והאחריות לרווחתם תעבור בהדרגה מן המשפחה למדינה. אמנם החברה הערבית כיום היא חברה צעירה מאוד, אך בהסתכלות לטווח ארוך – בגלל הירידה הדרמטית בשיעורי הילודה היא תלך ותזדקן, ולאור השינויים החברתיים שצוינו לעיל יש לתכנן ולהיערך מראש למצב החדש.

האם יש לך הסבר לפער בין ההשקעה הממשלתית המוגברת בקידום ההשכלה הגבוהה בקרב ערבים, בתעסוקה וגם בתשתיות, לבין ההדרה שלהם וההסתה הגלויה כלפיהם שבאה מלמעלה, כולל "חוק הלאום" שמבקש לתת גושפנקה חוקתית למעמדם המופלה?

הסקרים הסטטיסטיים והתחזיות מראים בבירור שחלק מן העתיד הכלכלי של ישראל נמצא בסקטור הערבי. כולם מבינים זאת ופועלים בהתאם. אני מייחס הבנה זו בעיקר ל"שלטון הפקידים", אשר בניגוד לפוליטיקאים פועלים בכיוון הנכון ודוחפים לשם את הפוליטיקאים, שמטבעם מסתכלים רק לטווח קצר.

אני גם שומע אמירות מצד הממסד כי "חוק הלאום" אינו משנה למעשה את המצב הכלכלי ואינו פוגע בפועל בתקציבים המוקצים לתוכניות המיוחדות שמהן נהנית האוכלוסייה הערבית. זה אפילו "בון טון" לומר שאין קשר בין הדברים. לא שמעתי שעצרו כספים ייעודיים שהוחלט עליהם. כיום התקציבים הללו אמיתיים ומשולמים בפועל, בניגוד למקרים שהיו בעבר, שהממשלות השונות הכריזו על תקציבים ולא העבירו אותם. זכורה היטב "פרשת הארבעה מיליארד" שהובטחו לערבים בשנת 2000, שמהם הועברו להם למעשה פחות ממיליארד שקלים. אני סבור שכיום ההבנה של החשיבות הכלכלית של האוכלוסייה הערבית היא ממשית ולא תהיה נסיגה ממנה.

יחד עם זה, מבחינה פוליטית אני לא אופטימי. אם היחס העוין כלפיהם מצד השלטון יימשך, אני לא יכול להתנבא מה יקרה. פרופ' עמנואל סיוון לימד אותי כי עַם אינו מתקומם אם הוא נמצא לגמרי למטה, אלא דווקא כשהוא מתחיל לעלות. אמנם זו הכללה, אך אינני יכול לצְפות מה ההתקדמות הכלכלית תעשה לרגשות הלאומיים. לדעתי, אנשי המעמד הבינוני, שהם הרוב כיום, לא הם שנותנים את הטון הפוליטי; הם עובדים וחפצים בהשתלבות וביציבות, אבל בפוליטיקה הכול אפשרי.

ומשהו אופטימי לסיום?

החברה הערבית בישראל היא חברה צעירה ותוססת ועוברת מהפכה של ממש. אנשים רוצים ללמוד, לעבוד, להרוויח ולהתקדם. הם יקדמו את עצמם והמדינה תעזור להם כי אין לה ברירה. יש בחברה זו הרבה כוח פנימי להשתפר ולהתקדם מבחינה כלכלית. אני רואה בעיקר את הנשים כמנוע הצמיחה החזק. הירידה בילודה, העלייה בהשכלה, ניידות גבוהה ומוטיבציה חזקה – הנשים הן אלה שיובילו את החברה הערבית קדימה ויחד איתה את קטר הכלכלה הישראלית.

 

[1] אביה ספיבק ושחר צמח, פנסיית החובה בישראל והשפעתה על אי-השוויון הפנסיוני: הסיכונים במערכת הפנסיה החדשה, סדרת מחקרי מדיניות 22, התוכנית לחברה וכלכלה, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר, 2017.[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="פרופ' אביה ספיבק" image="1374"]פרופ' אביה ספיבק שימש בעבר משנה לנגיד בנק ישראל; במשך שנים הוא היה חוקר בכיר בתוכנית חברה וכלכלה במכון ון ליר בירושלים; וכיום עומד בראש המרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column][vc_column_text]

אופק לתקשורת הערבית

פרויקט אופק לתקשורת הערבית נועד להנגיש מאמרי דעה שפורסמו בתקשורת הערבית לקורא/ת העברי/ה. קצב הפרסום במסגרת הפרויקט הוא שני מאמרים בשבוע: מאמר אחד בתקשורת הממסדית (בין היתר, הארץ, ידיעות, ynet וואללה! NEWS) ומאמר אחד בתקשורת העצמאית (בעיקר הפורום לחשיבה אזורית, שיחה מקומית, העוקץ ורלבנט). בחירת המאמרים לתרגום נעשית על ידי מרכז מנאראת, המרכז ליחסי יהודיםערבים ועל ידי אעלאם, מרכז התקשורת לקהילה הערבית הפלסטינית בישראל. הפרויקט מציע לקוראי העברית אפשרות להבין טוב יותר את המרחב סביבנו ולקרוא את דברי ההוגים הערבים עצמם ולא רק את הנכתב עליהם בישראל.

מכּתוּבּ مكتوب: חוג המתרגמים מערבית לעברית

חוג המתרגמים מקבץ יחדיו יותר ממאה מתרגמים וחוקרי תרגום, מהמובילים בארץ, למלאכת התרגום של יצירות מהתרבות ומהספרות הערבית.
סדרת הספרים מַכְּתוּבּ مكتوب מביאה אל קדמת הבמה ספרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ובשירה במודל תרגום דו-לאומי ותוך יצירת צוותי תרגום לכל יצירה.

בשנת 2018 ראו אור הספרים:

  • ילדי הגטו, שמי אדם, מאת אליאס ח'ורי (תרגם מערבית יהודה שנהבשהרבני. עורכת תרגום: הודא אבו מוך).
  • זמן הסוסים הלבנים, מאת אבראהים נצראללה (תרגמה מערבית ברוריה הורביץ. עורכת תרגום: דימה דראושה).
  • שנת הארבה: יומנו של החייל אחסאן אלתורג'מאן, פלסטיני בצבא העות'מאני, 1915–1916, עורך: סלים תמארי (תרגם מערבית עדו כהן. עורך התרגום: צאלח עלי סואעד).

בשנת 2018 התקיימו במסגרת מכתוב וחוג המתרגמים כמה אירועים

  • פברואר 2018: אירוע לכבוד הספר הילדים צוחקים, מאת זכריא תאמר, מרכז עלמא בתל אביב. ראו https://tinyurl.com/y8pob9nn
  • מרץ 2018: אירוע לכבוד צאת התרגום העברי של הרומן ילדי הגטו: שמי אדם, מאת אליאס ח'ורי, מכון ון ליר בירושלים. ראו https://tinyurl.com/ybmgpxsl
  • אפריל 2018: יום עיון, התרגום מערבית לעברית: בין ספרות ופוליטיקה, אוניברסיטת בןגוריון בנגב. ראו https://tinyurl.com/ybxqzna3

הפורום לקידום ההשכלה הגבוהה בחברה הערבית 

בשנתו החמישית התקיימו במסגרת הפורום האירועים הבאים

  • ינואר 2018: העמקת תוכנית ההנגשה לחברה הערבית ומקומה בתוכנית הרבשנתית של ות"ת לשנים 2017–2022, מכון ון ליר בירושלים. ראו https://tinyurl.com/y9fmfag4
  • פברואר 2018: סדנה להעשרת רכזי תוכנית ההנגשה באוניברסיטאות ובמכללות, בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה, קמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. ראו https://tinyurl.com/ya8cf9v6
  • אפריל 2018: העשרת רכזים, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב.
  • מאי 2018: נוף לשוני, עיר וקמפוס, כנס בשיתוף HIT, המכון הטכנולוגי חולון.
  • יוני 2018: מסכמים שנהמחזקים את השותפות, סמינר בשיתוף תקווה ישראלית באקדמיה, מכון ון ליר בירושלים. ראו https://tinyurl.com/yan3ft83
  • אוקטובר 2018: אתגרי האקדמיה הישראלית כמרחב משותף, כנס בשיתוף יוזמות קרן אברהם, מכון ון ליר בירושלים. ראו  https://tinyurl.com/yau72gtt

תוכנית לימוד אלטרנטיבית ללימוד השפה הערבית בבתי ספר יהודיים

מפעל משותף של מכון ון ליר בירושלים ויוזמות קרן אברהם לחיבור תוכנית אלטרנטיבית להוראת הערבית המדוברת והספרותית מכיתה א ועד כיתה יב בבתי ספר יהודיים. התוכנית הרבשנתית תיכתב מתוך ניתוח המצב בארץ ודיון בדרכי לימוד הערבית בעולם, בהיסטוריה של לימודי הערבית בארץ ובתנאים ליצירת מרחב אפקטיבי ובריא יותר ללימודהּ.

קידום ערכים דמוקרטיים וליברליים בקרב בני נוער בירושלים

מיזם משותף של המוזיאון לאמנות האסלאם, מכון ון ליר בירושלים ומדרשת אדם לדמוקרטיה ולשלום. במסגרת המיזם מבקרות קבוצות של תלמידי כיתות ייב מירושלים מבתי ספר יהודיים וערביים, חילוניים ודתיים במכון ון ליר לשמיעת הרצאות, ובמוזיאון האסלאם לסיורים במוזיאון והשתתפות בסדנאות לקידום ערכים דמוקרטיים וליברליים.

נשמח לעדכן באופן פרטני על מיזמים ועל תוכניות אחרות בתחום. אפשר לפנות לד"ר אסף דוד, מנהל מנאראת:assafd@vanleer.org.il , ולחנאן סעדי, רכזת מנאראת: hanas@vanleer.org.il.

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]