[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]מאז הקמת מדינת ישראל היו הצהרותיהם של מקבלי ההחלטות בה בנוגע לצורך בפיתוח הכלכלה של החברה הערבית ושיפור תנאי המחיה של האזרחים הערבים לא יותר ממס שפתיים. הצהרות אלה לא הניבו שיפור כלכלי משמעותי בשטח. המטרות הבולטות ביותר של מדיניות הממשלה היו להכיל את הפלסטינים בישראל ולמנוע מהם לפתח את יכולותיהם הכלכליות העצמיות וליהנות מפרויקטים ממשלתיים של פיתוח או מהישגים כלכליים. כלכלתה של החברה הערבית בישראל עודנה מתאפיינת בכפיפות לכלכלה הישראלית ובתלות בה.

בשנים האחרונות החל מסתמן שינוי כלשהו בשיח הכלכלי כלפי הפלסטינים בישראל. השינוי החל בימי ממשלת אולמרט (במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006), והוא נמשך ביתר שאת תחת ממשלות נתניהו, מאז שנת 2009. שיח כלכלי זה נגזר מהבנתם של מקבלי ההחלטות ושל המוסדות הכלכליים שנחיתותה הכלכלית של האוכלוסייה הפלסטינית היא אבן נגף בפני התפתחותה הכלכלית הכוללת של ישראל וחסם בפני השתלבותה המלאה בכלכלה העולמית – הבנה הקשורה באופן ישיר להמלצות ועדת אור וועדת לפיד שבאה אחריה.

שיח זה ממחיש את החשיבות שרואה המדינה בהתמודדות עם הבעיות הכלכליות של האזרחים הערבים, ובפרט עם מצבן הכלכלי של הנשים הערביות. התמודדות זו נתפסת כאינטרס אסטרטגי של הכלכלה בישראל ופיתוחה, והיא קריטית לשם השגת מטרות כלכליות כגון ההצטרפות לארגון OECD מחד גיסא, וככלי להתמודדות עם ה"הקצנה" הפוליטית של החברה הערבית בישראל ולהכלת דרישותיה הפוליטיות מאידך גיסא. ועדת אור זיהתה את קיומה של אפליה כלכלית כלפי האזרחים הפלסטינים, הטילה את האחריות למצב על ממשלות ישראל לדורותיהן ודרשה לתקנו. ועדת לפיד (2004) המליצה לאחר מכן על הקמת רשות ממשלתית לפיתוח מה שהיא כינתה "מגזר המיעוטים" ולטיפול בבעיות הייחודיות למגזרים הלא-יהודיים. בין בעיות אלה ניתן למנות בין השאר ענייני תכנון ובנייה, תקציבים, איסור אפליה, ייצוג הולם במשרות ממשלתיות, שיפור החינוך, והשתלבות בחברה הישראלית ובכלכלתה.

מאז שנת 2007 החל הממסד הישראלי להניח על השולחן תוכניות להאצת השתלבות הכלכלה הערבית במשק ובכלכלה הישראלית לשם הפקת תועלת מן הפוטנציאל הכלכלי שלה, הנרחב יותר מכושר הצריכה של החברה הערבית, ולהציג תוכניות ניאו-ליברליות המבוססות על כוחות השוק. ממשלות ישראל נקטו כמה צעדים מעשיים המשקפים שינוי מסוים במדיניותן הכלכלית, ובפרט הקמת הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, כמו גם יוזמות להקמת קרנות השקעה שיפעלו לפיתוח הכלכלה הערבית. נוסף על כך, בשנים האחרונות החלו מוסדות ישראליים לפעול לשילוב ערבים בחברות ישראליות פרטיות בתעשיות המתקדמות, תעשיות עתירות ידע ואינפורמטיקה. כך לדוגמה, מספר חברות ישראליות מתחום המחשוב פתחו סניפים ביישובים ערביים במטרה להעסיק עובדים ערבים.

חרף שינוי המדיניות שמייצגים צעדים אלה, הבנה שלהם באמצעות הקשר שלהם למטרות מדיניותה הכלכלית של המדינה מבהירה שאין באמת שינוי יסודי במטרות הכלכליות שהציבה המדינה לפלסטינים, וששינוי המדיניות שהוזכר לעיל לא היה חל אילולא תאם את האינטרסים של המדינה. "סוכני השינוי" בחברה הפלסטינית שממשלות ישראל פועלות מולם הם אנשי עסקים מהמגזר הפרטי שמייצגים את עצמם ואינם מעורבים בשום מיזם כלכלי ציבורי. במקביל, המדינה מדירה מהפרויקטים שלה את ההנהגה הערבית ואת המפלגות הערביות, ואינה משתפת בהם גורמים שיכולים להביא לצמיחה ולפיתוח כלכלי בר קיימא באופן עצמאי וללא תלות בכוונותיה של הממשלה.

בחינת השלכות המדיניות הכלכלית של הממשלה הנוכחית על הכלכלה של החברה הערבית בישראל ותוצאותיו של אימוץ מדיניות כלכלית ליברלית מראה שמטרת המדיניות הנוכחית היא שימור הבידול הכלכלי בין המערכות הכלכליות הערבית והיהודית, הנצחת העליונות של קבוצת הרוב היהודית וכפיפותה של קבוצת המיעוט הערבי לכלכלה הישראלית ולמדינה, והכשלתו של כל פיתוח אמיתי ובר קיימא של הכלכלה הערבית. המדינה היא עדיין הכוח המכוון, המניע והשולט בפיתוח הכלכלה הערבית דרך הרשות הממשלתית לפיתוח הכלכלה הערבית.

השוואת מדדים כלכליים מרכזיים בחברה הפלסטינית בישראל כגון ממוצע ההכנסה, השתתפות בשוק העבודה ושיעור האבטלה בין השנים 2007 ו-2015 מראה שיפור לא מבוטל במצב הכלכלי של החברה הערבית לאורך השנים. עם זאת, השוואה בין החברה הערבית לחברה היהודית מראה שהפערים בין שתי החברות שרירים וקיימים ובחלק מהמדדים הם אף התרחבו. ניתן לומר אפוא שהשיפור במדדים בקרב החברה הערבית יכול להיות תוצאה של התרחבות הכלכלה הישראלית והצמיחה הכלכלית הכוללת ושל העלייה ברמת החיים ובתוצר הגולמי לנפש בישראל, ולא בהכרח כתוצאה מתוכניות או בשל שינוי במדיניות הכלכלית כלפי החברה הערבית. גם אם שינוי של המדיניות הכלכלית יכול לשפר את מצבם הכלכלי של הערבים בישראל, הרי עיקר מטרתו היא הנצחת הפערים בין שתי המערכות הכלכליות ושימור נחיתותה של הכלכלה הערבית ותלותה בכלכלה היהודית.

במציאות שכזו לא ניתן לדבר על גישה כלכלית ליברלית כלפי הכלכלה הערבית, אלא על כלכלה ליברלית מגויסת ומוכוונת לשירות הכלכלה הישראלית ומטרותיה הפוליטיות של הממשלה. כלומר, השינויים בכלכלה הערבית מותנים בצרכים של הכלכלה הישראלית, והם נעשים בזהירות ותוך הקפדה על שימור יחסי הכוחות בין האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית והישמרות מפני התחזקות הדרישות הכלכליות והשאיפות הפוליטיות של הפלסטינים בישראל.

לסיכום, ניתן לומר שהשינוי במדיניות הכלכלית כלפי החברה הערבית תרם להשגת אי אלו תוצאות חיוביות על ידי הדגשת הצורך בפיתוח הכלכלה הערבית וקידומה, בהזרמת תקציבים ובשינוי המציאות הכלכלית בחברה זו. עם זאת קשה לראות כיצד יצליחו מאמצים אלה, שבצידם הקצאה של משאבים דלים יחסית, ליצור סביבת השקעה רצינית, להגביר את שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ואת פריון העבודה ולהעלות את ההכנסה נטו לנפש, על מנת להצעיד את הכלכלה אל המאה העשרים ואחת. לאמיתו של דבר, למרות המודל הכלכלי הליברלי שממשלות ישראל אוהבות כל כך להתגאות בו, קשה להאמין שדבר כזה יקרה כל עוד הממשלה שולטת בקצב הצמיחה וקובעת אותו באמצעות הרשות הממשלתית לפיתוח הכלכלה הערבית והתקציבים המוקצים לה.

 

תרגם מערבית: צאלח עלי סואעד

*  חלק מהמאמר מבוסס על דברים שנאמרו בסדנה בנושא "הכלכלה הפוליטית של הפלסטינים בישראל: בין קולוניאליזם לניאו-ליברליזם", שאורגנה במשותף ע"י מרכז מדה אלכרמל ומכון ון ליר בירושלים.[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="אמטאנס שחאדה" image="1391"]ד"ר אמטאנס שחאדה הוא מזכ"ל בל"ד ומומחה לכלכלה פוליטית

[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]״יש להתעקש על גיוס האוכלוסייה כולה ובפרט ראשי הרשויות והמנהיגות המקומית, להוביל מהלכים של שינוי תפיסתי, ולאפשר ליזום בנייה רוויה גם על קרקע פרטית, בבעלות או בשכירות באופן מידי״. במילים אלו מתייחס דוח צוות 120 הימים,[1] הצוות שמינתה הממשלה לגיבוש תוכנית להתמודדות עם "מצוקת הדיור ביישובי המיעוטים", אשר מסקנותיו שימשו בסיס לתוכנית הדגל הממשלתית לשילוב החברה הערבית בכלכלה הישראלית – תוכנית שזכתה לכינוי "החלטה מס׳ 922".[2] נוכח אתניזציה מתמשכת של המרחב ותהליכי חקיקה שונים[3] בישראל ובראשם חוק הלאום, אשר מגבילים את זכויות הדיור של האזרחים הערבים, יש להתמקד בכיווני חשיבה ביקורתיים על השלכות תוכנית 922 ביישובים הערביים. 

תוכנית 922 מבטאת שינוי היסטורי במדיניות ממשלות ישראל ביחס לקרקע, לתכנון ולבנייה ביישובים הערביים. לא עוד מדיניות של התעלמות מתמשכת, הפקעת קרקעות והזנחה, כי אם מדיניות שמכירה בקיומה של המצוקה, אך ממסגרת אותה מחדש תוך התערבות אקטיבית, במטרה לשנות את תרבות הדיור ואת סגנון החיים של התושבים הערביים.

בשנים האחרונות אנו עדים לשיח תכנוני ופוליטי גובר המגדיר את מצוקת הדיור ביישובים הערביים כבעיה של ״ריבוי קרקע פרטית״, להבדיל ממחסור בקרקע ציבורית; כבעיה של ״בנייה לא חוקית״ ולא תוצר של היעדר תוכניות מתאר ואי-הכרה; וכבעיה של ״חזקה שמרנית מסורתית בקרקע״ ולא כיחס ילידי קולקטיבי ופוליטי למולדת. שיח זה ממסגר את המצוקה כסוגיה של ״תרבות דיור המתנגדת לבנייה רוויה״ ולא כמרחבי סלאמס לא פורמליים שהתהוו כתוצאה מהיעדר פיתוח, והוא שהניע את השינוי האסטרטגי שמתבטא במדיניות ממשלתית החותרת לציפוף בבנייה רוויה על קרקע פרטית בהליך תכנוני ריכוזי ומהיר, כפי שמתבטא בתוכנית 922.

חוקרי סוציולוגיה עירונית דנו רבות בהשלכות החברתיות של חיכוך מתמיד בין "זרים" שיוצרים תהליכי ציפוף בערים, אשר נתפס כמחיר שמשלם הפרט תמורת היתרונות והרווחים שמאפשרת העיר כגון הזדמנויות תעסוקה, מרחב ציבורי, חינוך, תרבות, ורווחת חיים. אולם הציפוף של המדיניות הזאת הופך את היישובים הערביים למרחבי עוני הומוגניים נעדרי תשתיות עירוניות, ציבוריות, חברתיות וכלכליות ראויות. בכך נוצרים ״מרחבי כלאיים״ מוחלשים ונטולי יכולת ומשאבים, והפרט נמצא משלם את ה"מחיר" של הצפיפות בלי ליהנות מן ה"רווח" הגלום בעיר. 

הדוח מוסיף כי אחד החסמים העיקריים לפתרון מצוקת הדיור ביישובים הערביים הוא ״חוסר רצון בבנייה מצד בעלי הקרקע […]. נכון להיום הקרקע אינה נתפסת כמשאב נדל"ני, כי אם כנכס לדורות הבאים אשר יש לשמר״.

דברים אלו מעידים על הכוונה להמיר את הקשר של האזרחים הערבים עם הקרקע שבבעלותם לקשר כלכלי-נדל"ני, תוך התעלמות מן הקשר הילידי הייחודי. ערבים בישראל, בדומה לעמים ילידיים אחרים בעולם, תופסים את האדמה בצורה קולקטיבית בהתבסס על הגדרת הזהות והארגון החברתי, עתיד רווחתם הכלכלית, ועיצוב שאיפותיהם הפוליטיות. מכאן שהמניע של האזרחים הערבים לשמר, לפתח ולהעביר לדורות הבאים את קרקעותיהם אינו רק כלכלי אלא היסטורי-פוליטי, מתוך התפיסה של הקרקע כביטוי לזהותם הלאומית ולקיומם במרחב.

נוכח התפיסה הממשלתית החדשה, חשוב להצביע על שלוש השלכות מרכזיות למסגור סוגיית הקרקע ביישובים הערביים כ״משאב נדל״ני״ וכסוגיה של ניהול קרקע פרטית: (א) אי-הקצאת קרקעות ציבוריות לפיתוח עתידי; (ב) שימור החלוקה הלא שוויונית של הקרקע הפרטית המוגבלת שנותרה ביישובים, המצויה ברובה בבעלות של מעטים; ו(ג) קיטוב הפערים החברתיים, תוך משיכת אוכלוסייה צעירה אל מחוץ למרכזי היישובים הערביים.

הנה אפוא, באמצעות תוכנית 922 רקמה ממשלת ישראל עסקת חליפין עם הרשויות המקומיות הערביות, אשר במסגרתה היא מציעה להן תקציבים וקידום תוכניות למגורים במסלולים מהירים תמורת בנייה רוויה על קרקע פרטית, תוך הגבלת הרחבת היישובים הערביים וקידום תוכניות כוללניות אשר בעיקר ממסדות את המצב הקיים.

שינוי זה נעשה באמצעות הליכי תכנון במסלולים מהירים ומועדפים, תוך הגבלת האפשרות לשיתוף והשפעה אקטיבית של הציבור. זאת, נוסף על מניעת בנייה חדשה ללא היתר תוך הטלת אחריות האכיפה על הרשויות המקומיות, ובעיקר, שליטת משרד הבינוי והשיכון בקידום התכנון, השיווק והפיתוח בתוך היישובים הערביים על ידי הסכמים אסטרטגיים מחייבים עם הרשויות.

המשמעות המרחבית של השינוי התפיסתי המתואר עלולה להיות החרפת המצוקה ביישובים. לצד זאת, לשינוי זה משמעות פוליטית לא מבוטלת, המתבטאת בהפרטת הקרקע, צמצום התביעה הילידית עליה והפיכתה ממולדת קולקטיבית לקניין פרטי ונדל״ני שניתן לסחור בו, לפצות עליו, לאחד ולחלק אותו מחדש ולרוקנו מתוכן פוליטי והיסטורי.

כאשר סוגיית הקרקע בקרב הילידים ממוסגרת כנדל״ן וכסוגיה של ניהול קרקע פרטית, זכויות הקניין הילידיות נהפכות לזכויות מבוססות שוק הממונפות כהון כלכלי, תוך התעלמות ממבני הכוח שיצרו את הנישול מלכתחילה. תהליך זה מייצר קואופטציה ודה-פוליטיזציה של המאבק והתביעות הילידיות, הופך את השאלה הפוליטית סביב הנישול ההיסטורי לשאלה רגולטיבית של היתר, רישום מקרקעין ושמאות קניין ופיצויים, ומסווה את ההקשר הפוליטי והחברתי תחת שיח של "שילוב כלכלי".

ככל הנראה, תהליכים משמעותיים אלו יתעצמו, יאתגרו ויעצבו מחדש את מרחבי המחיה ביישובים הערביים, וישפיעו על מצבה של החברה הערבית מבחינה חברתית ופוליטית. אמנם יש ראשי רשויות המנסים לבלום את התהליכים האלה, אך בינתיים, מאות זוגות צעירים ומשפחות ימשיכו לעזוב את היישובים הערביים ולהגר לערים המעורבות.

על מנת לשפר את מצב היישובים הערביים יש לפעול לאלתר לתיקון העוול ההיסטורי המתמשך באמצעות שורה של צעדים, בהם הרחבה והקצאת קרקעות מדינה; פיתוח תשתיות לתעסוקה ושטחי ציבור; הכרה בבנייה שנעשתה ללא היתר; שיקום מרכזי היישובים ושילוב חברתי; יצירת היצע דיור המותאם לאופי היישוב ולצרכיו; הקמת ישובים חדשים; ובעיקר שיתוף התושבים בקבלת ההחלטות שיעצבו את עתידם.

 

[1] דוח צוות 120 הימים להתמודדות עם מצוקת הדיור בישובי המיעוטים, יוני 2015, https://tinyurl.com/ya6uajjt

[2] החלטת ממשלה מס' 922 מיום 30.12.2015, פעילות הממשלה לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים בשנים 2016–2020.

[3] ראו לדוגמה תיקון מס׳ 7 לחוק מינהל מקרקעי ישראל משנת 2009 אשר האיץ את הפרטת הקרקעות הציבוריות; תיקון מס׳ 8 לפקודת האגודות השיתופיות, אשר קבע כי ועדת הקבלה ביישוב קהילתי המונה עד 400 משקי בית רשאית לסרב לקבל מועמד אשר ״אינו מתאים לחיי חברה בקהילה״ ואינו מתאים ״למרקם החברתי-תרבותי של היישוב״; תיקון מס׳ 116 משנת 2016, אשר החמיר את האכיפה והענישה על עבירות בנייה; ותיקון מס׳ 3 לפקודת המקרקעין הבריטית משנת 2010 אשר יצר נורמליזציה של בעלות המדינה על קרקעות שהופקעו גם אם לא מומשה מטרת ההפקעה במשך 25 שנים.[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="ערווה סוויטאת " image="1650"]ערווה סוויטאת הוא דוקטורנט בתכנון ערים ואזורים בטכניון, וחוקר יחסי מדינות ומיעוטים בעולם.

[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]כמו דרום-אפריקה, שראתה "איום" בעיר הפתוחה והמעורבת[1] (ודי לחכימא ברמיזא), גם דעתה של מדינת ישראל אינה נוחה מהתגברות מגמת המעבר של ערבים להתגורר בערים מעורבות. עמדתו של הממסד הישראלי בכל הנוגע למרחבי מגורים משותפים ליהודים וערבים באה לידי ביטוי באופן המזוקק ביותר בסעיף 7 לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקובע כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". למעשה, עוד לפני שנחקק החוק הביאה נקודת מוצא זו את המדינה להפעיל אמצעים, גלויים וסמויים, שנועדו למנוע מאזרחי ישראל הערבים להתגורר במרחבים משותפים בערים המעורבות.[2] חרף הניסיונות הללו, בשנים האחרונות נרשמה עלייה ניכרת במספר הערבים שעברו להתגורר בערים מעורבות דוגמת נצרת עילית ובערים מעורבות בהתהוות דוגמת עפולה וכרמיאל.[3] במאמר זה אבקש לסקור את התופעה מן הזווית של השתתפות הנשים הערביות בשוק התעסוקה באותן ערים והשפעתה על רווחת משק הבית במשפחות הערביות בערים המעורבות.[4]

לא אכחד, המעבר לערים המעורבות טומן בחובו הזדמנויות רבות עבור הנשים הערביות – רווקות ונשואות כאחת. בראש ובראשונה הוא מאפשר להשתחרר מהתפיסה הפטריארכלית השלטת בערים הערביות, המתבטאת בחלק מהמקרים בפיקוח מצד המשפחה המורחבת.[5] הערים המעורבות הן גם מרחב שבו הנשים הערביות נחשפות ביתר שאת להשכלה גבוהה, לתנועות מחאה, לארגוני חברה אזרחית ולהתארגנויות פוליטיות חדשות,[6] ונפתח בפניהן מגוון רחב של אפשרויות תעסוקה. ואכן, שיעור הנשים המשתתפות בשוק התעסוקה בערים המעורבות גבוה הרבה יותר מזה שבכפרים ובערים הערביות:[7] בעוד בעיר ערבית שיעור השתתפותן של הנשים בשוק העבודה עומד על 20.66%, בערים המעורבות נתון זה מטפס לכדי 38.48%.[8]

ואולם לצד ההזדמנויות, החיים בעיר מעורבת נושאים עימם גם אתגרים לא פשוטים. בפועל, מעברן של משפחות ערביות לערים המעורבות, אשר הביא כאמור לעלייה דרמטית בשיעור הנשים הערביות בשוק התעסוקה, לא היטיב את מצבן הכלכלי ביחס למשפחות המתגוררות ביישובים הערביים. על פי דוח בנק ישראל לשנת 2017,[9] מספר הנפשות הממוצע במשפחה ערבית בעיר מעורבת עומד על 3.5 נפשות, לעומת 4.4 נפשות בממוצע במשפחה המתגוררת ביישוב עירוני. מנתוני הדוח עולה כי בעוד משק בית ערבי ממוצע בעיר מעורבת מתקיים מהכנסה של 11,800 שקלים, משפחה ביישוב עירוני ערבי מתקיימת מ-12 אלף שקלים, הבדל זניח בלבד. ניתן למנות שתי סיבות מרכזיות לכך: האחת, העסקה פחותה של הגברים בערים המעורבות בהשוואה לערים הערביות;[10] והשנייה היא העובדה שהנשים והגברים הערבים מועסקים בערים המעורבות במשרות פחות איכותיות ומשתכרים הרבה פחות בהשוואה לשכניהם היהודים.

הלוח להלן מצביע על פערי שכר דרמטיים לטובת הנשים היהודיות בארבע מתוך חמש הערים המעורבות שנבדקו (בנצרת עילית הפער נרשם דווקא לטובת הנשים הערביות). הפערים המשמעותיים ביותר נרשמו בלוד וברמלה, שם שכרן של נשים ערביות נמוך ב-1,744 וב-1299 ש"ח משכרן של נשים יהודיות, בהתאמה. גם במעלות תרשיחא ובעכו יש פער של כמה מאות שקלים בחודש בשכרן של נשים יהודיות וערביות.[11]

הלוח הבא מצביע על פערי שכר לטובת הגברים היהודים בערים המעורבות. גם בדוגמה זו, למעט העיר נצרת עילית שבה הגברים הערבים משתכרים יותר מהגברים היהודים, בכל שאר הערים המעורבות יש פער ניכר לטובת הגברים היהודים. כך למשל, בלוד הגברים היהודים משתכרים בממוצע 2,503 ש"ח יותר מהגברים הערבים; ברמלה הפער עומד על 1,311 ש"ח, ובעכו נרשם פער של 1459 ש"ח. הסבר חלקי לכך שבנצרת עילית הערבים – גברים ונשים – משתכרים יותר מהיהודים הוא שהאוכלוסייה היהודית בעיר מורכבת בעיקר ממהגרים מברית המועצות לשעבר.

נראה כי אם יימשך מצב זה – שבו למרות העובדה שהנשים הערביות בערים המעורבות משתתפות יותר בשוק התעסוקה, עדיין משק הבית נותר בנחיתות ביחס ליישובים הערביים – תיבלם המגמה של מעבר משפחות ערביות לערים המעורבות. זאת מתוך הבנה שמהלך זה לא ישרת אותן בטווח הארוך מבחינה כלכלית ועשוי גם להשפיע על היבטים נוספים של התא המשפחתי.

אכן, בלימת מגמת ההגירה של משפחות ערביות לערים אלו ודאי תעלה בקנה אחד עם כוונותיו של חוק הלאום, אך במקביל היא תפגע באורח אנוש באפשרות "לקבוע עובדות בשטח" וליצור מרחבים משותפים על אפם ועל חמתם של כל חורשי רעתה של האוכלוסייה הערבית. הנשים הערביות יכולות להוביל את הקטר של הרכבת הדוהרת אל מימוש הפוטנציאל הגלום בערים המעורבות. כדי לעשות כן, על המעסיקים מוטלת החובה לא רק לפתוח בפניהן את הדלתות אלא גם להכניס את ידם לכיס ולשלם להן כגמולן, לפחות כפי שהם משלמים לעובדות היהודיות. רק כך ניתן יהיה להבטיח את המשך קיומן ושגשוגן של הערים המעורבות בישראל.

 

[1] ראיף זריק ועאזר דקואר, "על דרום-אפריקה דאז ועל פלסטין/ישראל: האפרטהייד ואופני המשגתו", משפט, חברה ותרבות, 2017, עמ' 191.

[2] אלי רכס (עורך), יחד אך לחוד: ערים מעורבות בישראל, תל אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 2007.

[3] מנאל תותרי-ג'ובראן, "ערים מעורבות בהתהוות: בין הפרטי לציבורי", דין ודברים י, 2017.

[4] במאמר זה אסקור את הערים נצרת עילית, לוד, רמלה, עכו ומעלות תרשיחא.

[5] סראב אבו רביעה קווידר ונעמי וינר לוי, "המרחב הפלסטיני, הישראלי והעצמי: מבט מחודש על זירות התמודדות של נשים פלסטיניות בישראל", המשפט טז, 2011, עמ' 389.

[6] ראו את דבריה של ד"ר תגריד יחיא-יונס בכנס לחיות בעיר מעורבת, במושב השישי, "מגדר בערים מעורבות: הדרה ושיתוף במרחב הציבורי", נובמבר 2012.

[7] גילה שטופלר, "המיעוט הערבי, המיעוט החרדי והתאוריה הרב-תרבותית במדינה יהודית ודמוקרטית", משפט, חברה ותרבות, 2017, עמ' 11–52.

[8] אילן שדמה, תעסוקת האוכלוסייה הערבית בישראל לפי יישובים, ירושלים: משרד הכלכלה, 2014, עמ' 33.

[9]https://www.boi.org.il/he/NewsAndPublications/RegularPublications/DocLib3/BankIsraelAnnualReport/דוח%20בנק%20ישראל%202017/page1.pdf

[10] זוהיר בהלול, "דיירים זרים בבתיהם: על מצב הערבים בעכו", אלי רכס (עורך), יחד אך לחוד: ערים מעורבות בישראל, תל אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 2007.

[11] הנתונים בלוח מבוססים על נתוני הלמ"ס המעודכנים לשנת 2015.[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="נסרין חדאד חאג'-יחיא" image="1383"]נסרין חדאד חאג'-יחיא היא דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב וראשת התוכנית ליחסי יהודים–ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה.

[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]מרבית העסקים במגזר הערבי הם עסקים קטנים, והם מהווים 95.8% מסך כל העסקים בבעלות ערבים ומעסיקים 66.7% מסך כל המועסקים בעסקים עצמאיים.[1] עידוד התפתחותם של עסקים קטנים בחברה הערבית עשוי להניב תוצאות חיוביות הן בדמות עלייה ברמת החיים ומציאת מקומות עבודה למובטלים בחברה זו והן למשק הישראלי כולו, בדמות הגברת היעילות, צמצום הפערים ושילובה של האוכלוסייה הערבית בכלכלה הישראלית.[2]

העסקים הקטנים בישראל מתמודדים עם מכשולים רבים. מכשולים אלה מורגשים ביתר שאת אצל עסקים בחברה הערבית, מן הסיבות אשר אעמוד עליהן להלן.

בעייתם העיקרית של העסקים הקטנים היא המימון והאשראי. בעיה זו נובעת בעיקר מדרישה גבוהה במיוחד לערבויות אשר בעל העסק נדרש להעמיד כדי לקבל אשראי. כשמדובר בעסק קטן, ההנחה היא שאין בידיו ערבויות בעלות ערך גבוה אשר יכולות לשמש כביטחון למוסד שמעניק את האשראי. באוכלוסייה הערבית, במרבית המקרים גם ביטחונות דוגמת שעבוד נכסים לא ניידים אינם מתקבלים, לאור קשיים הצפויים במימוש הנכסים הללו בשל היעדר רישום מסודר. בעיית האשראי נובעת גם מ"חשד" שדבק בבעלי העסקים הקטנים, והתפיסה – המוטעית כמובן – שהם לקוחות "לא טובים" שאינם מחזירים הלוואות. חשד זה מתגבר כשמדובר באוכלוסייה הערבית, אשר נתפסת בעיני המוסדות הבנקאיים כ"מסוכנת" ו"לא בטוחה" מבחינה פיננסית. נוסף על כל אלה, לא בכל היישובים הערביים במדינה ישנה נוכחות מספקת של בנקים ומוסדות פיננסיים, ועובדה זו מקשה עוד יותר על זמינות האשראי ומצמצמת את ההיצע העומד לרשות בעלי העסקים.

מחסום נוסף אשר עומד בפני עסקים קטנים בכלל ועסקים קטנים בחברה הערבית בפרט, הוא מחסום הידע והניסיון. לבעלי עסקים קטנים יש מעט ידע על השוק הכלכלי ומעט מאוד ניסיון. בחברה הערבית, בעלי העסקים הקטנים נתפסים כמי שאינם יודעים את השפה העברית, אינם יודעים להתנהל מול מוסדות המדינה, אינם מכירים את זכויותיהם וחובותיהם ופועלים בשוק מצומצם מאוד אשר אינו מאפשר להם נגישות והכרה של השוק הכללי. מחסום הידע גורם גם לכך שפחות עסקים קטנים פונים לקבלת ייעוץ עסקי וסיוע מגורמים מקצועיים – דבר המקשה עוד יותר על ניהול העסק ועל הגדלת הרווחיות שלו.

395_Machne Yehuda spices long.jpg_norm- from website

בעיות תשתית הן מכשול נוסף העומד בפני עסקים קטנים במגזר הערבי, בהן מחסור ותחזוקה לקויה של תשתיות באחריות המדינה (כמו כבישים) ותשתיות באחריות הרשויות המקומיות (כמו מבני ציבור ושטחי תרבות ועסקים).

בקרב תת-קבוצות בעלות מאפיינים ייחודיים, כמו נשים ערביות, קיימים חסמים רבים נוספים כגון מציאת מסגרות מתאימות לילדים, מחסור בתחבורה ציבורית לצורך הגעה למקום העבודה, מחסום שפה, ותפיסה סטריאוטיפית של חוסר יכולת ומיומנות לניהול כלכלי ועסקי.

ההזנחה המתמשכת שממנה סובלת האוכלוסייה הערבית מתבטאת בהיעדר יחס מצד רשויות החוק, שוק ההון והמוסדות הציבוריים הלא-ממשלתיים, במיעוט סיוע מהמגזר השלישי ובקשיים בהתנהלות מול נציגי הציבור המקומיים.[3]

מחקר אמפירי על עסקים קטנים במגזר הערבי מצא כי אמנם העסקים הקטנים בשתי החברות, היהודית והערבית, סובלים מחסמים שונים וממכשולים בחיי העסק, אולם קיומם בולט יותר במגזר הערבי. דוגמה מובהקת לכך היא הפער הגדול בתחום גיוס ההון, אחד הכלים הבסיסיים להצלחתו של כל עסק קטן – 72.5% מהעסקים הקטנים במגזר הערבי מתקשים בגיוס הון לעומת 35% במגזר היהודי.[4]

מהנתונים שהוצגו במחקר זה ניתן ללמוד על נתק של ממש בין בעלי העסקים לבין גופים שמעניקים אשראי כמו הבנקים. עוד עלה במסגרת המחקר כי 50% מהעסקים הקטנים התבססו על הון עצמי בלבד בעת הקמת העסק ורק 30% נעזרו בהלוואות בנקאיות.[5]

מחקר אחר שנעשה מעלה תמונה עגומה אפילו יותר, שמראה כי חלקם של הבנקים וגורמים פיננסיים פרטיים במימון המשך הפיתוח של עסקים קטנים הוא קטן ביותר: הבנקים השתתפו בהשקעות של כ-6% בלבד מהעסקים, וברובם המכריע (81%) היה חלקם של הבנקים במימון נמוך מ-50% מסך כל ההשקעות.[6]

שתי הסיבות העיקריות אפוא למצוקת האשראי בקרב בעלי העסקים מהאוכלוסייה הערבית הן סירובם של הבנקים להעניק אשראי בשל בעיית ביטחונות שמעמידה את האשראי בסיכון גבוה, ורתיעה של בעלי העסקים הקטנים מלבקש מימון בשל מחסומי ידע, נגישות ושפה.

היעדר הרישום הפורמלי בטאבו של נכסי נדל"ן בבעלותם של ערבים מקשה כאמור על המערכת הבנקאית לראות בנכסים אלה ביטחונות מתאימים, ובעיה זו גורמת להנחה כללית של הבנקים כי מתן אשראי לעסקים מהמגזר הערבי כרוך בסיכון רב.

יזמים רבים בחברה הערבית מסרבים להיעזר בבנקים לפיתוח עסקיהם מחשש מהסיכונים, גם במקרים שבהם יש ביכולתם להמציא ביטחונות לבנקים; כך, בפרויקטים כמו חידוש העסק והרחבתו הם מעדיפים להשקיע חסכונות אישיים ורווחים שהניב העסק.[7]

טענה נוספת שמעלים בעלי עסקים ערבים היא שהבנקים דורשים ביטחונות מופרזים, עם מקדם ביטחון מלא לגבי חברות בבעלות ערבית, לעומת דרישות גמישות יותר ביחס לחברות בבעלות יהודית.[8] כמו כן הם טוענים שכלקוחות ערבים הם מופלים לרעה ביחס שהם מקבלים מהבנקים, ולדבריהם, הבנקים אף נמנעים מלהאציל סמכויות למנהלי סניפי הבנקים ביישובים הערביים, בניגוד לנעשה בסניפים שאוכלוסיית לקוחותיהם יהודית.

התמונה שעולה מנתונים אלה מעידה על קיומה של מצוקת מימון מהותית, המהווה אבן נגף קריטית בפני יזמים המבקשים להקים עסקים או להרחיב פעילות עסקית קיימת. כאמור, הבעיה קיימת בקרב שתי האוכלוסיות אך היא חריפה יותר בקרב העסקים הערביים. המצב המתואר לעיל הינו תוצאה של מדיניות מפלה ומקפחת כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל בכלל. 

לאור כל האמור לעיל מומלץ לראות בכלכלת האוכלוסייה הערבית חלק מכלכלת המדינה. שגשוג העסקים הקטנים יביא לצמצום שיעורי האבטלה, לשילוב האוכלוסייה במשק ולעידוד הצריכה, ובסופו של דבר יתרום תרומה משמעותית למשק בכללותו. יתרה מזו, עסקים קטנים מחזירים את ההשקעה למדינה בדרכים שונות – מתשלומי מיסים שונים ועד לגידול דור אחראי ועצמאי כלכלית המביא להפחתת התלות בקצבאות.

על מנת לפתור את הבעיות הללו או לפחות את חלקן יש לערוך תחילה מיפוי מפורט לגבי התפלגות האשראי המוצע לעסקים הקטנים במגזר הערבי. על סמך הנתונים שייאספו ניתן יהיה לבנות תוכנית מפורטת לתיקון הליקויים ולקביעת מדיניות נבונה לטווח הארוך. על התוכנית להתייחס לכל הנקודות החיוניות לפתרון הבעיה:

1) עידוד בעלי עסקים לקבלת ייעוץ עסקי לפיתוח תוכניות עסקיות ולפנייה למוסדות מימון.

2) הפחתה והגמשה של הרגולציה בתחום הבנקאות והאשראי ועידוד הבנקים למתן אשראי.

3) גיבוש תוכנית התערבות להסרת החסמים, לרבות חסמי נגישות, מידע ושפה. תוכנית זו תכלול השקעת משאבים להנגשת המידע לציבור הערבי בישראל, לרבות זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים הערבים והאפיקים ליצירת קשר עם המוסדות הציבוריים לצורך פעילותם. כמו כן התוכנית תכלול הגברת ההסברה על תוכניות המימון השונות והכדאיות של עסקאות, למשל על ידי הקמת מרכזי ייעוץ בשפה הערבית ביישובים הערביים השונים.

 4) עידוד וסיוע לקרנות חוץ-בנקאיות המציעות מימון וליווי לעסקים קטנים ופועלות בייחוד  בקרב האוכלוסייה הערבית (דוגמת קרן קורת).

על המדינה להבין שהצלחתם של עסקים קטנים במגזר הערבי תביא לשגשוג המשק כולו ותקדם את כלכלת המדינה ואת רווחת תושביה כולם.

 

[1] יעקב שיינין, חן הרצוג ורימון רפיח, "שילוב המגזר הערבי בכלכלת ישראל: מאפיינים וחסמים", הרצליה: המכון הישראלי לתכנון כלכלי, 2010.

[2] מחמוד ח'טיב ושימי סולומון, "עסקים קטנים במגזר הערבי: בחינה אמפירית השוואתית", ירושלים: מכון מילקן, 2006.

[3] עזיז חידר, "מכשולים בפני פיתוח כלכלי במגזר הערבי: יוזמות כלכליות בשני ישובים ערבים – טייבה ואום אל-פאחם", תל אביב: המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, 1993 ,עמ' 16–18.

[4] ח'טיב וסולומון (לעיל הערה 2), עמ' 23.

[5] שם, עמ' 8.

[6] מיכאל סופר, יצחק שנל, ישראל דרורי ועאס אטרש, יזמות ותיעוש בחברה הערבית בישראל, בית ברל: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, 1995, עמ' 54.

[7] שם, עמ' 42.

[8] ליאור גרינבאום, "אנשי עסקים מהמגזר הערבי: הבנקים נמנעים מלהעניק לנו אשראי בהיקף גדול", גלובס, 19.10.2003.[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="לנא ורור " image="1380"]לנא ורור היא עורכת דין הפעילה בתחום הכלכלה הקהילתית ועסקים קטנים, לשעבר מנחה בקליניקה לכלכלה קהילתית באוניברסיטה העברית בירושלים.[/our_team][/vc_column][/vc_row]