ארכיון לחודש : יום שני 23 במאי 2016, 05:13pm (עמוד 3)

[vc_row full_width="" parallax="" parallax_image=""][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]

ספרי על חייך האמנותיים, על דרכך וזהותך האמנותית ועל התחנות בחייך כאמנית.

אני לא מפרידה בין האמנות ובין חיי האישיים, הם למעשה אחד, ולכן זה דבר מורכב. בעבודתי אני מנסה לצאת מן האישי, מהביוגרפיה שלי, אל משהו כמו רגש או חוש בסיסי שאני חושבת שיש לו קשר לאמנות. הבסיס הוא חזרה לרגש בסיסי ועמוק, לחוש, חזרה לילדות. דרכי האמנותית היא בת 15 שנים! למרות שזה התחיל הרבה יותר מוקדם, אבל אז לא ידעתי במדויק מה זו אמנות. כלומר האמנות הייתה קיימת בתוכי, אך לא ידעתי לתת לה הגדרות. עד היום יש לי קושי עם הגדרות. כשמדברים על אמנות מודרניסטית או פוסט-מודרניסטית אני מתקשה לקבוע הגדרות ברורות בנוגע לאמנות שלי. קשה לי גם להגדיר מהו אדם יוצר או יצירתי. אני חושבת שזה סוג של אישיות שנבנית כמו פסיפס, פסיפס שנבנה בבנייה אישית, וכולל כמובן גם את המשפחה. אני מרגישה שיש זכות גדולה לאישיות של אניסה אשקר – המשפחה! ומתי אני מגלה את הדברים הללו? כאשר אני מבקרת את המשפחה, כל סוף שבוע כשאני שם, אני בודקת את העניין הזה. כאשר אתה יוצא מהמעגל, ומהדבר ששמו משפחה, אתה מתחיל לבדוק מחדש את זהותך מול המשפחה שלך. אני גרה בתל אביב זה כמה שנים. הייתה לי מטרה מסוימת במעבר הזה מעכו לתל אביב, שהיא ההתפתחותי מבחינה אמנותית. אני נמצאת בתל אביב בגלל ״תפקיד״ שלקחתי על עצמי בחיים. למרבה הצער רבים סביבי אינם מבינים את המורכבות הזאת. למה לנוע כל הזמן בציר בין עכו לתל אביב? מה ההתערבבות הזו שלך? את רוצה להיות חלק מ…? ואני משיבה: לא, לא בדיוק… אני אף פעם לא חלק מ…! כל ההגדרות שמנסים להגדיר אותי בצורה מקובעת הן פשוט לא נכונות.

אני מאמינה בדרך האמנותית שאני נמצאת בה והולכת בה. אפילו אם אני נמצאת ב"אינטיוא" – הסתגרות – באיזו צורה כלשהי, המקור לכך הוא תמיד האמנות. תמיד ההסתגרות היא מפני שאני מחפשת קשרים מחדש, כל פעם מחדש מחפשת את משמעות הקשר. אני תמיד עסוקה בדבר הזה, בחיפוש. אני עובדת על כמה פרויקטים בו-זמנית. גם כאשר אני, למשל, יושבת אתך כרגע, אני כבר מפתחת מספר רעיונות על מספר עבודות שאני עסוקה בהן כל הזמן. בתרבות שגדלתי עליה שפת הגוף, והשימוש בגוף להעברת מסרים, כמו הבעת הרגשות והתחושות, אינם מותרים, ולרוב נמנעים מלהביע רגשות או תחושות בצורה גלויה או בוטה, ובוודאי לא דרך הגוף, שצריכים לשמור עליו ועל צניעותו. אפילו מבחינה עולמית-בין-לאומית שפת הגוף נובעת מהזנחה, הזנחת הגוף ומעמדו. זו אולי הסיבה שבגללה אני משתמשת בגוף שלי בעבודות הפרפורמנס בצורה מודעת כי דרך הגוף שלי, ורק שלי, אני יכולה להביע את תחושותיי ומחשבותיי בצורה הטובה ביותר על מה שקורה כאן ועכשיו.

מתי הבנת שאת אמנית?

ההתחלה שלי באמנות הייתה בגיל תשע. למדתי את אמנות הכתב הערבי. מוזר, או בעצם לא מוזר, אבל כשהייתי קטנה חשבתי באופן פמיניסטי. שאלתי את עצמי למה רק מורים גברים הם שמלמדים אותי את אמנות הכתב? רק גברים היו. אני זוכרת אותם. בשלב ההשכלה היסודית היו נזיר שמאלי ומחמד סיאם. באותו זמן מורים היו חייבים ללמוד את אמנות הכתב, הקליגרפיה, ואני כילדה השתתפתי בהשתלמות מורים כזאת. זו אמנות מסורתית חשובה מאוד, אך היא כבר נמחקה והוצאה מתוכנית הלימודים. טארק שריף מנצרת, הקליגרף האחרון, לימד אותי מכיתה י' עד י"ב. הוא זה שחיבר את כל חוברות הלימוד של אמנות הכתב הערבי שמהן למדנו בבית הספר. בכל שנות לימודיי לא פגשתי אישה שהיא אמנית של כתב, קליגרפית, ח'טאטה. חשתי שיש אצלי חסך או חסר. תמיד חשבתי על כך. באחד המיצבים שיצרתי, כשרציתי לכתוב על גופי, חיפשתי מישהי שתכתוב על הגב שלי. רציתי אישה, לא גבר, אני מרגישה יותר נוח עם אישה, אך לא מצאתי. כולם מסביבי גברים, ואפילו גברים מסורתיים, ואפילו אם אבקש מהם דבר כזה לא יודעת מה תהיה התגובה שלהם בכלל. כל אלה שלימדו אותי היו דתיים אפילו. מבחינה דתית לא יודעת איך היו מגיבים אילו ביקשתי מהם לכתוב אותיות על גופי.

אנו נפגש באחד הימים, בעל הצל הארוך, 2004, טכניקה צילום צבע, גודל: 120|120 ס"מ

אכן, אמנות הכתב הערבית, הקליגרפיה, קשורה להתפתחות הדת ולהעתקת הקוראן. הקליגרפים המפורסמים בתולדות האמנות האסלאמית היו אלה שהעתיקו את הקוראן.

כן, נכון. זה התחיל מכתב "נסח׳י", העתקת הקוראן! זו שאלה טובה למה אין ח'טאטה אישה? האם זה קשור באמונה? כבר לא יודעת! למדתי אמנות ותולדות האמנות, ועשיתי בגרות בתחום הזה. למדתי גם גרפיקה ועיצוב ואת כל המקצועות הקשורים. למדתי אפילו קליגרפיה תנ"כית, הייתה לי מורה יהודייה דתייה. וגם למדתי קליגרפיה באותיות לטיניות. בבית הספר מאר אליאס, השייך לכנסייה הנוצרית בכפר עבלין, היו מורים מתנדבים מרחבי העולם שהיו כמרים, ומאחד מהם למדתי את זה. כך למדתי את שלושת סוגי אמנות הכתב: הערבית, העברית והאנגלית.

ואיך התחלת בקליגרפיה על הפנים?

ההתחלות שלי בכתיבה זו היו מתוך התמרדות, לא הלכתי בדרך המסורתית. עד כיתה י"ב הייתי כותבת בדרך המסורתית, בכתיבה הרגילה שלי. על הפנים התחלתי לכתוב רק כשהתחלתי ללמוד אמנות במדרשה לאמנות בבית ברל. בתחילה לא נשענתי על הכתיבה האישית שלי, של אניסה, של מה אני מרגישה בתוכי, אלא מתוך הזדהות עם כתביהם של מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני הנודע, ושל מחמד אלמאע'וט, סופר ומחזאי סורי. כלומר אז אפילו הבחירות שלי היו של גברים. גברים שכתבתי את מילותיהם על הפנים שלי.

הפנים שלי הם המשטח של העבודה האמנותית שלי. העבודה והציור ליד העין הם מבחינתי מעין סיבוב שלם של 360 מעלות. רעיון השלמות וכמובן גם מתכתב עם הסמל של האל חורוס המצרי מתקופת הפרעונים. בחרתי בכתיבה לא רק על הפנים, אלא בעיקר מסביב לעין, כי אני מייחסת חשיבות למשמעות של שפת העין. הרעיון המסתתר מאחורי העבודות האלה הוא שנוכל להחזיר את שפת העין. זהו הקשר או ההתקשרות בין האנשים שנוצרים דרך העין. משהו עמוק, אבל העין היא המקור. הרגש נובע דרך העיניים, כך אני מאמינה.

מהם מקורות ההשראה שלך?

אני אדם שאוהב את האגדות. אני אדם שבנה לעצמו עולם משלו מתוך האגדות כי דרך האגדות אני יכולה לספר ולדבר על מה שנמצא היום. הרי כל דבר למעשה חוזר, ורק האנשים משתנים, אבל הטבע וההתנהגויות קיימים מאז ומתמיד, ואני אוהבת את האגדות; אם נתמקד יותר, בייחוד אגדות יווניות מהמיתולוגיה ואגדות ממצרים העתיקה – הפרעוניות. הסיפור של האל המצרי חורוס, למשל, והקשר בין אח לאחיו שמגיע לשלמות מסוימת. כל הדברים הללו נמצאים כבר מאז. הכול נמצא. מה המשמעות? אני אוהבת לנתח את הכתוב. הבנת הנקרא! שם נמצא העולם הייחודי שלי. מה הניתוח? אני מרגישה על עצמי שאני לפעמים קופצת מנושא לנושא וממקום למקום, ברעיונות ואפילו בדיבור. אני חוזרת תמיד לילדות. הילדות חשובה לי. אמנם ראייתי היום היא של אישה בוגרת ומודעת, אבל הרגש הוא רגש ילדותי שאני מרגישה. זה דבר יפה שעוזר לי לחיות חיים טובים יותר, אני חושבת. עוזר להתקדמות של מי אני כאמנית, וכאישיות.

הבחירה שלי לגור בתל אביב היא בחירה בשל מטרה. באתי לעבוד שם כי יש לי שליחות מסוימת, והיא האמנות. אני יודעת את כל הסיפורים על תל אביב, איך מסתכלים בחברה שלנו על מי שעוברת לתל אביב. אני רוצה להכיר אנשים שונים, אנשים אחרים, לפגוש תרבויות אחרות. העיר היא גם מקלט! גם אני באתי מעיר, עיר קטנה שהיא מעין כפר, אולי קדומה ביותר, העיר השנייה בקדמותה בעולם – עכו. אבל הכול בה הופך לקטן. גם העיר הגדולה קטנה מאוד-מאוד בעיניי, ואת זה אתה יודע כשאתה מכיר אותה מקרוב. לוקח זמן להתאקלם. בשבילי כל מקום שאני עובדת בו הוא הבית שלי.

גם אם אני לא מרגישה נוח אני מנסה להרגיש בנוחות, מארגנת דברים מסביבי כדי ליצור נוחות, כדי שיהיו לי חיים טובים יותר. בתל אביב, למשל, בחרתי את החברים שלי מתוך אידיאולוגיה ומתוך בחירה. הבחירות שלי הן שבונות את החיים שלי כאמנית ומחזקות אותי כיוצרת עצמאית.

שאלה אחרונה: אניסה אשקר, האמנית, מה מניע אותך ליצור?

תשוקת החיים!

ד"ר חוסני אל-ח'טיב שחאדה, הוא היסטוריון, משורר וחוקר, ראש החוג לאמנות במכללת לוינסקי ומרצה באקדמיות שונות בארץ. הוא חוקר את האמנות הפלסטינית ואת האמנות המודרנית במצרים, ועוסק גם ביצירה הספרותית הערבית בת זמננו, בעיקר ספרות נשים ושירת נשים. שחאדה מתמחה בחקר ההיסטוריה, המדעים ואמנות האסלאם, ופרסם ספר באנגלית בנושא בעלי החיים והרפואה הווטרינרית בתקופה הממלוכית. ספר שירה חדש בערבית הקרוי מזרחי פרי יצירתו, יצא לאור בהוצאת ראיה בחיפה.

[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="אניסה אשקר" image="850"]אניסה אשקר היא ילידת עכו; למדה אמנות במכללת הגליל המערבי ובבית ברל. אמנית רב-תחומית, ציירת, אמנית מיצג וגוף, אמנית וידאו ופסלת; מתגוררת בתל אביב.
[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row full_width="" parallax="" parallax_image=""][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]

על ספרה של החוקרת ד"ר טל בן צבי, סברה – ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל, תל-אביב: רסלינג, 2014.

גם בזמנים קשים של שיסוי נגד פלסטינים וערבים בכלל, גזענות ולאומנות יהודית הגובלת בפשיזם, יוצא לו ספר מרתק בכותרת ישירה ובהירה, "סברה – ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל". למרות האווירה העכורה ומקרתיזם מבית היוצר של שרת התרבות מכאן, ותנועת "אם תרצו" משם, ישנם יוצרים המביאים את האמת שלהם אל המרחב הציבורי זקופי קומה וחדי קול. כך עושה טל בן-צבי בספרה, שהוא פרי שני עשורים של עבודתה הנמרצת בשדה האמנות, לרבות לימוד ממקור ראשון על האמנות הפלסטינית בישראל, ניסיון ארוך שנים באוצרוּת של טובי האמנים הפלסטינים ולימודים אקדמיים והתמחות בתחום.

הכותרת לבדה יכולה בימים אלה לעורר את חמתם של לאומנים יהודים הששים אלי ריב ומדון, השתקה והפחדה, מתוך הכחשה גורפת של הנרטיב הפלסטיני שבן-צבי מקדישה לו ספר שלם. אולי, עקב פרסום דברים אלו, יקומו "טובי" הגזענים ויזדרזו לדרוש דין וחשבון ממפעל הפיס שמימן את הוצאתו, או שמא יוסיפו את בן-צבי לרשימת ה"שתולים", כיאה לקמפיין המבחיל שלהם. איך היא מעזה בכלל להעלות על דל שפתיה את המילה "נכבה" שבכלל לא קרתה, יתריסו הגזענים החדשים.

הספר, על חמשת פרקיו ואחרית הדבר שלו, הוא עבודה מאלפת של יוצרת ידענית המכירה כל שעל באמנות הפלסטית הפלסטינית הנוצרת בפלסטין ההיסטורית ומחוץ לגבולותיה. הידע הרב שעמודי הספר (287 במספר) כוללים נחלק לארבעה חלקים עיקריים: הראשון, ידע בהיסטוריה הפלסטינית; השני, ידע באמנות הפלסטית הפלסטינית המשתרעת על פני שישה עשורים; השלישי, ידע אמנותי תיאורטי; והרביעי, ידע מעמיק בשיח הפלסטיני שהוא מקור לאמנים ולעבודות הנסקרות. ידע משולב זה נשזר ביד אמן ומציע לנו חוויית קריאה ולמידה משמעותית. וכבר כאן אני חייב להחמיא לבן-צבי על שלא מצאתי לא בין אלפי הספרים בביתי ולא בשום ספרייה הפלסטינית ספר בשפה הערבית המביא את סיפורה של האמנות הפלסטינית כפי שהספר שלה עושה.

בן-צבי מתייחסת אל האמנות הפלסטינית באמצעות שלושה דורות של יוצרים: דור הנכבה, המיוצג על ידי האמן החיפאי עבד עאבדי שעדיין ממשיך ליצור בסטודיו שלו בחיפה; דור הביניים, המיוצג על ידי וליד אבו שקרא, אסד עזי, אוסמה סעיד, עאסם אבו שקרה ואבראהים אל-נובאני; והדור שלישי, המיוצג על ידי חנא פרח, סאמי בוכארי, אחלאם שבלי, ראידה אדון, סכנדר קופטי, רביע בוכארי, אניסה אשקר, ראפת חטאב, ודוראר סלימאן. הרשימה של מייצגי הדור השלישי, נאמר בספר, נבחרה לצורך הדיון בספר מתוך יותר מ-300 אמנים צעירים הפועלים כיום בישראל, והיא מייצגת בצורה משביעת רצון את הנושא שרצתה המחברת להעלות בספרה. אני יכול להוסיף כי עשרות אמנים פלסטינים צעירים בתחומי יצירה מגוונים פועלים במרחב הציבורי הישראלי וממשיכים להעשיר את התרבות המקומית ולאתגר אותה.

סאמי בוכארי, פגסוס 2002, צילום: צביקה רוגר, אוטופיה
כל הזכויות שמורות לבית הגפן, מרכז תרבות ערבי יהודי

ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית נבדלו מדור לדור ומאמן החי במולדתו לאמן פלסטיני בגולה, מאמן החי תחת כיבוש לזה החי בגולה הפלסטינית. בן-צבי מצאה אי אלו הבדלים בייצוג הנכבה בין אלה שרכשו את השכלתם האמנותית באקדמיה הישראלית ובין אלו שרכשוה בחו"ל. היא לא פוסחת על נקודות הממשק ועל הדיאלוג שהאמנות הפלסטינית בישראל מנהלת עם האמנות הישראלית בכלל, גם אם מהמקום ה"שולי" של האמנים הפלסטינים בתוך האמנות הקנונית בישראל. המחברת קובעת שגם אם מקומם שולי אי-אפשר להתעלם מקולם ומצבעם בתוך שדה האמנות הישראלי. ככל שעובר הזמן יותר ויותר אמנים פלסטינים בישראל מנפצים את תקרת הזכוכית ומצליחים להביא את יצירתם ללב העיר היהודית. כך מירוות עיסא בעבודות החמר שלה, וכך סאלח אלקרא, שפרץ יום אחד ולא מפסיק להפתיע, פארס חמדאן ואחרים. חלקם אף הצליחו להגיע למדינות אחרות, כגון שריף ואקד, מנאר זועבי ואחרים.

המחברת מייחסת לעבד עאבדי את התואר "אבי האמנות הפלסטינית בישראל". אולי בצדק, כי רק הוא מבּין אמנים בני דורו המשיך ליצור ולייצג את הנרטיב הפלסטיני על נושאיו הרבים. עבדאללה (עובדיה) אלקרא, למשל, עשה פנייה חדה והשתלב בסצנת האמנות הישראלית והעולמית ללא שיוך לאומי, אלא מתוך השתייכות לזרם אמנותי וזהות אמנותית אינדיבידואלית. אמני הדור השני, לפי בן-צבי, המשיכו את דרכו של עאבדי מבחינת העיסוק בנכבה ופנו לכיוונים שונים. גם אם הם יצרו ופעלו בתוך שדה האמנות הישראלי תוך כדי שימוש בכליו, הם עדיין מוגדרים אמנים פלסטינים. לעומתם, הדור השלישי של אמנים פלסטינים הרחיב, לפי בן-צבי, את השימוש באמצעי הבעה אמנותיים, ובכלל זה צילום, וידיאו ארט ומיצג. הבדל אחר בין אמני הדור השלישי לשני הדורות הקודמים הוא השפה האמנותית שבה בחרו לעסוק. העיסוק שלהם בנכבה הוא "עיסוק בייצוג קונקרטי למרחב הגיאוגרפי הפלסטיני שלאחר הנכבה, כגון הערים הערביות, יפו, חיפה, עכו וכן מקומות המזוהים עם הפליטות לצד שיחי צבר וכפרים הרוסים"(עמ' 12). בעבודות הווידיאו ארט של דור זה בולטת במיוחד התופעה של שימוש בשפה הערבית כמסמנת ומגדירה מקום ומרחב מתוך הצורך לאתגר את הסימון בשפה העברית שנעשה למקום – פלסטין ההיסטורית, המולדת – מאז הנכבה בשנת 1948.

מתוך ניתוח פעילותם של האמנים שעבודותיהם נבחנות בספר זה קובעת המחברת שהאמנות הפלסטינית שנוצרה בישראל במשך שישים שנה, מאז הנכבה, היא אמנות בעלת הדגשים משלה ושפה סימבולית וייצוגית ייחודית. יתר על כן, היא מוסיפה, ייחודיות זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בשימוש של האמנים "באמצעים ובכלים אמנותיים אשר חוצים את גבולותיהם של שדות לאומיים מובחנים" (עמ' 13). הדבר נובע, לפי בן-צבי, מעצם השתייכותם של האמנים לשלושה שדות אמנות שונים: 1. שדה הפעילות הפלסטיני המדומיין על כל המרחב, 2. שדה האמנות הישראלי הקנוני, בעל האוריינטציה המערבית. 3. שדה האמנות הפלסטיני בישראל השואב משני השדות הקודמים את השראתו (עמ' 13). ייחוד אחר הוא שהעבודות מכוונות לקהלי יעד מגוונים: לישראלים, לפלסטינים בישראל, לפלסטינים ולעולם הערבי בכלל, וגם לעולם כולו. פעילות אמנותית זו ניזונה משדות תרבות פלסטינית אחרים כמו שירה, פרוזה, תיאטרון ועוד, שנוצרה הן בתוך ישראל והן מחוץ לגבולותיה. האמנות הפלסטית הפלסטינית היא חלק חי בתוך התרבות הפלסטינית בכלל, שעניינה המרכזי הוא הנכבה והנרטיב הפלסטיני.

נראה לאורך הספר כי בן-צבי ניגשת לנושא הנידון מקרוב, ואף מתוך רצון כן לפיוס עם העם הפלסטיני ועם אסונו הלאומי. ניכרת בכתיבתה נימה של מי שגמר אומר להשתמש בידע, בשדה העבודה שלו, בכתיבה, בתיאוריה ובמעשים כדי לחולל שינוי במרחב הקונפליקטואלי לכיוון הסדרה ופיוס. היא כותבת כפעילה המעורה בחברה, כאוצרת וכאקדמאית שחיברה כבר כמה עבודות על אמנים ועל אמנות פלסטיניים. מתברר כי בן-צבי נקשרה בקשרי ידידות ועבודה עם חלק מהאמנים הנידונים בספר ועם כאלה שאינם נידונים בו. למרות זאת אין בספר חנופה, אלא דברי טעם ראויים לשבח. דבריה בספר נעדרים כל גישה פטרונית או סטריאוטיפית כפי שקורה בדרך כלל כשמחבר יהודי כותב על עניינים פלסטיניים; למשל בספרות ובשירה כשכותבים יהודים נוטים לשוות ליצירה הפלסטינית כאן מגויסוּת-יתר, פלקטיות והיעדר ממד אסתטי. בן-צבי מתגלה בספר כנאמנה למקצועה כאוצרת, וכמחברת ומרצה באקדמיה, מביאה את דבריה מדודים ובטעם, ומציעה לנו ידע מזוכך המנסה להביא את התופעה האמנותית כהווייתה.

מנאר זועבי, מופע מחול ואמנות, בשיתוף עם הכוריאוגרפית והרקדנית שאדן אבו אלעסל, 40 דקות,
מרכז תרבות מחמוד דרוויש, נצרת. צילום: אריה קוץ

בן-צבי אינה מסתירה את כוונותיה בכתיבת ספר חשוב זה. באחרית הדבר היא מגלה כי הספר רווי במתח דיאלקטי שחוֹוה האמנות הפלסטינית בישראל, והוא מנסה לפרום את הקשרים הקיימים ולפרק את השזור, "חותר לשנות את היסטוריית הייצוג הטעונה ואת העמדות הנובעות ממנה ולסמן לה אופק של שינוי" (עמ' 222).

אין ספק כי ספר זה תורם, לצד טקסטים אחרים החותרים ללבן סוגיות תרבותיות ופוליטיות טעונות, ליצירת מרחב טקסטואלי ופיזי בטוח להעלות בו כל נושא ולדון בו עד תום כאפשרות מילולית ומעשית לחולל שינוי המקדם פיוס ולפחות דיבור ודיאלוג פתוח בין שני עמי ארץ זו.

[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="מרזוק אלחלבי" image="294"]מרזוק אלחלבי הוא עיתונאי וסופר, משורר ומבקר ספרות ותרבות, בעל טור קבוע בעיתון אל-חיאת, הרואה אור בלונדון, בביירות ובערב הסעודית.
[/our_team][/vc_column][/vc_row]