[vc_row][vc_column][vc_column_text]"שירותי בריאות הם דבק חברתי של הגנה על האזרחים. הם בונים סולידריות, קהילה. הם גם משנים את הדרך שבה אנשים תופסים את המדינה". כך אמר בריאיון להארץ, ב-19 במאי 2017, ריצ'רד הורטון, עורך כתב העת הרפואי הנחשב בעולם The Lancet, לרגל הופעת גיליון שלם של כתב העת שעוסק במערכת הבריאות בישראל. הורטון חלק שבחים להיבטים ייחודיים ברפואה בישראל, למשל מודל קופות החולים או הקשר ההדוק בין המחקר לטיפול הרפואי, אך עיתונו מתח ביקורת קשה על מדיניות הבריאות הישראלית בשטחים הפלסטיניים, ובמיוחד בעזה (ראו כאן).

בגיליון "מנבר" המונח לפניכם בחרנו להתבונן במערכת הבריאות בישראל מן הזווית של יחסי יהודים–ערבים ולדון באורות ובצללים גם יחד. במסגרת מצומצמת זו יובאו מאמרים קצרים של חוקרים ואנשי מקצוע העובדים בשטח, וכן של אנשי עמותות אזרחיות הפעילות בתחום. מטבע הדברים מדובר רק בנגיעות בנושא רחב ומורכב זה, שנועדו בעיקר לעורר את המודעות לנושא ולפתח את הדיון בו.

כל מי שנזקק לשירות רפואי כלשהו – כלומר כולנו – אינו יכול שלא להבחין במהפכה של ממש המתחוללת בשנים האחרונות בכל מוסדות הרפואה והסיעוד ברחבי הארץ. בכל קשת המקצועות הרפואיים בולטת מאוד נוכחותם של ערבים. יותר ויותר צעירות וצעירים ערבים פונים ללימודי רפואה בארץ ובעולם ומשתלבים במערכת לכל אורכה ורוחבה. כמה מנהלי בתי חולים בצפון הם ערבים, ויש גם ראשי מחלקות ורופאים בכירים ערבים רבים. רופאים, אחיות, רוקחים ועובדי סיעוד ערבים מהווים כיום אחוז משמעותי מכוח האדם במערכת הבריאות בישראל, ובקרב הרוקחים שיעורם אף מגיע לכ-40%. בעת העבודה על הגיליון התבשרנו כי יותר ממאתיים ערבים עברו בהצלחה את בחינות ההסמכה לרפואה.

כך הפכו בתי החולים למעין מעבדות של קיום משותף: מטופלים ומטפלים בני שתי האוכלוסיות נמצאים תחת קורת גג אחת ופועלים יחד במרחב אנושי אוניברסלי, אשר לכאורה חף מפוליטיקה ומשיקולים זרים. דוח ארוך ומפורט של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, שהתפרסם בפברואר 2017 תחת הכותרת "רפואה שלמה", כינה את המציאות הזאת "מודל לחיים משותפים" (ראו כאן).

פרופ' ריאד אגבאריה, שעמד שנים רבות בראש בית הספר לרוקחות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אומר כי "המפגש היומיומי בין ספָּק המַרפֵּא הערבי לחולה היהודי חיוני לצמצום הריחוק בין שתי החברות. מפגש מעבר לדלפק בבתי המרקחת, ומתן אמון ברוקח בלקיחת התרופה לכאב הפיזי, מולידים אמון, שיתוף פעולה והערכה הדדית בין שני הצדדים, מה שיביא בתהליך איטי למחיקת סטריאוטיפים וליחסים מכובדים יותר".

האומנם התמונה באמת ורודה כל כך? האומנם בתחום רגיש וחשוב זה אכן מתקיים שוויון בין יהודים לערבים, אשר יכול לשמש דוגמה ומופת גם בתחומים אחרים? סקר בריאות וסביבה שערכה אגודת הגליל בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל מציג ממצאים מטרידים. לפי הסקר יש משבר בריאות חמור בחברה הערבית, ומחבריו מציעים אסטרטגיה מערכתית להתמודדות עמו. בגיליון שלפניכם יובא תקציר הממצאים וההמלצות על ידי אחד ממחברי הדוח, ד"ר מוחמד ח'טיב. כמו כן יובא בו ריאיון עם בכר עואודה, מנכ"ל אגודת הגליל. 

ד"ר ניהאיה דאוד, מומחית לבריאות הציבור מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מדגישה במאמרה את הקשר ההדוק בין האי שוויון בבריאות לבין פערים חברתיים-כלכליים, מעמדיים, פוליטיים ומגדריים, הגורמים לכך שאוכלוסיות מיעוט בעולם סובלות מבריאות פיזית ונפשית ירודה. זה המצב גם בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. ד"ר דאוד מנתחת את הסיבות ההיסטוריות לפערים ומציינת כי מגמת ההפרטה הגוברת במערכת הבריאות מכרסמת עוד יותר בעקרון השוויון שעליו מבוסס חוק ביטוח הבריאות הממלכתי. בחלק האחרון של המאמר היא מציעה שורה של המלצות לשיפור המצב הנוכחי.

האי-שוויון בין קבוצות אוכלוסייה בישראל איננו רק אתני ולאומי אלא גם גיאוגרפי. הפריפריה מאופיינת בקשיי נגישות לטיפול רפואי ברמה גבוהה, כפי שמשתקף מרשימתן של מרגנית אופיר גוטלר ועו"ד נורית דסאו מן הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל. לאחרונה, ראשי רשויות מקומיות בגליל, יהודים וערבים, השמיעו קול מחאה נגד המצב המתדרדר לטענתם של שירותי הבריאות בצפון.

ד"ר עארף מטר, רופא שיניים המטפל ביהודים ובערבים גם יחד, רואה בעיסוקו שליחות וטוען כי הוא ומטופליו שוחים נגד הזרם העכור של הפוליטיקה הישראלית. הוא מצביע על אי-שוויון בין רופאי השיניים בתוך המערכת, מצב שהוביל אותו ואת חבריו להקמת הסתדרות רופאי שיניים ערבית נפרדת מן ההסתדרות הארצית.

פרופ' אורלי מנור מספרת במאמרה על הרקע להחלטה של כתב העת הרפואי הוותיק The Lancet הנזכר לעיל להקדיש את הגיליון הנוכחי שלו למערכת הבריאות בישראל. בסדרת המאמרים המיוחדת שפורסמה בגיליון, שפרופ' מנור שימשה אחת העורכות שלו, מודגשת הייחודיות של תחום הבריאות בישראל מבחינת שיתוף פעולה בין יהודים לערבים, ומתוארים האתגרים העיקריים העומדים לפתחה של מערכת הבריאות בישראל, לרבות פערים מתמשכים בין קבוצות באוכלוסייה.

אף כי גיליון "מנבר" הנוכחי מוקדש למערכת הבריאות בתוך מדינת ישראל, אי-אפשר להתעלם מאחריותה של המדינה לנעשה מעבר לקו הירוק. מצב הבריאות בשטחים הוא במידה רבה חלק מהמציאות הישראלית. לכן, אנו חותמים את הגיליון במאמר מאת הדס זיו ופרופ' דני פילק מארגון "רופאים לזכויות אדם". המאמר מצייר תמונה קשה ביותר של המצב הבריאותי בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים, והארגון מנסה ביכולותיו המוגבלות לקיים את שבועת היפוקרטס ולהעניק טיפול שוויוני לכול.

אנו מקווים כי גיליון זה יתרום תרומה צנועה להפיכת נושא אנושי חשוב ומורכב זה, על צדדיו האופטימיים והבעייתיים גם יחד, לחלק מן הדיון הרחב על היחסים בין שתי הקהילות הלאומיות החיות בארץ. אנו סבורים כי יש לחקור לעומקו את שיתוף הפעולה היהודי–ערבי ההדוק במערכת הבריאות בישראל, ולראות בו מודל אפשרי לשיתוף פעולה גם בתחומים אחרים.

צוות המערכת:
שרה אוסצקי-לזר, עורכת
יוני מנדל וחנאן סעדי, חברי מערכת
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column][vc_column_text][/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]הזכות לבריאות היא זכות אדם בסיסית המעוגנת באמנות בין-לאומיות,[1] ובריאות היא משאב חשוב ביותר לחיי יומיום תקינים ולחברה יוצרת. הצהרת אלמה אטה של ארגון הבריאות העולמי משנת 1978 קראה למדינות החברות לקיים את עקרון השוויון בבריאות ולצמצם את הפערים בבריאות בין מדינות ובתוכן, אולם מרבית המדינות בעולם אינן מצליחות להגיע לשוויון בתחום זה וקיימים פערים בין קבוצות אוכלוסייה שונות.[2] האי-שוויון בבריאות יכול לבוא לידי ביטוי באחד או יותר משלושת המצבים שלהלן: כאשר הזכות הבסיסית איננה מובטחת לפי חוק, כלומר בהיעדר חוק בריאות ממלכתי; כאשר החלוקה של שירותי הבריאות אינה שוויונית; וכאשר מצב הבריאות של קבוצות שונות באוכלוסייה איננו שווה.[3] האי-שוויון בבריאות קשור קשר הדוק לפערים חברתיים-כלכליים, מעמדיים, פוליטיים ומגדריים, שנובעים מהפליה, מחלוקה לא שוויונית של משאבים ומיחסי הכוח בחברה.[4] נמצא שהבריאות הפיזית והנפשית של אוכלוסיות מיעוט בעולם, בהן אוכלוסיות ילידיות, טובה פחות מבריאותה של האוכלוסייה הכללית.[5]

בישראל, חוק ביטוח בריאות ממלכתי משנת 1994 מבוסס על עקרונות של צדק ושוויון, ומערכת הבריאות נחשבת לאחת הטובות בעולם; אך למרות השיפור שחל במדדי הבריאות של כלל האוכלוסייה מקום המדינה ועד היום, עדיין קיימים פערים בבריאות בין קבוצות אוכלוסייה שונות. עיקר הפער הוא בין שתי הקבוצות האתניות הגדולות: האוכלוסייה הפלסטינית והאוכלוסייה היהודית.[6] פער זה מתבטא במדדי בריאות ירודים באוכלוסייה הפלסטינית בהשוואה לאוכלוסייה היהודית: תוחלת חיים נמוכה יותר,[7] תמותת תינוקות גבוהה יותר,[8] שיעור גבוה יותר של תחלואה במחלות כרוניות (כמו סוכרת) ובריאות נפש ירודה.[9] במדדים מסוימים הפער אף גדל: לדוגמה, לפני כשני עשורים הפער בתוחלת החיים בין שתי האוכלוסיות היה שנתיים, וכיום הוא 3.3 שנים.[10] להלן אנסה לעמוד על הגורמים העיקריים לאי-שוויון בבריאות בין יהודים לפלסטינים אזרחי ישראל, מתוך הישענות על הספרות המקצועית ועל מקורות תומכים.

שורשיו של האי-שוויון במערכת הבריאות נטועים בראשית ימיה של מדינת ישראל. באותם ימים הצרכים הבריאותיים של הפלסטינים אזרחי ישראל נדחקו לקרן זווית לנוכח צורכיהם העצומים והמורכבים של המהגרים היהודים הרבים שהגיעו לארץ.[11] צורכי היהודים טופלו במסגרת קופות החולים, שפעלו כבר בימי המנדט הבריטי. בתקופת המנדט האוכלוסייה הפלסטינית הייתה רוב מוחלט בארץ, והיא קיבלה שירותי בריאות משני סוגים: שירותי בריאות מודרניים, שניתנו בעיקר מידי רופאים פרטיים, שהיו מעטים מאוד באותה העת; ושירותים מידי מטפלים מסורתיים, שהיו נפוצים יותר.[12] לאחר קום המדינה הוחמצה האפשרות לבנות מערכת בריאות שוויונית, כיוון שמערך שירותי הבריאות למיעוטים פעל מתוך תיאום מלא עם הממשל הצבאי. כזכור, האוכלוסייה הפלסטינית בישראל הייתה נתונה לממשל צבאי במשך כ-18 שנה, מ-1948 עד 1966. משום כך, שירותי הבריאות באוכלוסייה זו פיגרו הרבה אחר שירותי הבריאות באוכלוסייה היהודית. עם ביטול הממשל הצבאי וכניסת הפלסטינים אזרחי ישראל לשוק העבודה החלה גם האוכלוסייה הפלסטינית ליהנות משירותי הבריאות של קופות החולים, בעיקר חברי ההסתדרות הכללית ומשפחותיהם, שהיו מבוטחים באמצעות מעסיקיהם או מקורבים למפלגות השלטון.[13] במציאות זו, כרבע מהאוכלוסייה הפלסטינית נותרה ללא כיסוי ביטוחי בריאותי כלשהו,[14] והמשאבים שהושקעו בפיתוח שירותי בריאות ביישובים הערביים היו מצומצמים יחסית לאלה שהושקעו ביישובים היהודיים.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי משנת 1994 אמנם שינה מצב זה והבטיח שכל תושב יוכל ליהנות מסל שירותים בסיסי,[15] אולם מאחר שהחוק אוניברסלי, הוא לא תמיד נתן את הדעת על בעיות הבריאות הייחודיות לחברה הערבית, וכך גם מדיניות משרד הבריאות. כמו כן, אף ששיעור הפלסטינים אזרחי ישראל העובדים במקצועות הסיעוד והרפואה במסגרת משרד הבריאות גבוה יחסית לשיעור הפלסטינים המועסקים במשרדי ממשלה אחרים (כ-10% לעומת 6%), ייצוגם בעמדות בכירות בהנהלת משרד הבריאות נמוך ביותר, גם אם יש כמה פלסטינים אזרחי ישראל בעמדות בכירות בהנהלות מחוזיות, בייחוד במחוז הצפון.[16] גם בהנהלות הראשיות של קופות החולים ייצוג הפלסטינים אזרחי ישראל נמוך ביותר.[17]

אמנם, הטענה שישנה א-פוליטיזציה של תחום הבריאות ושמדובר בתחום אוניברסלי נטול פוליטיקה של כוח זוכה לחיזוק לנוכח שילובם של עובדים פלסטינים במערכת הבריאות. אך טענה זו גם עודדה מדיניות של הזנחת האזרחים הפלסטינים, משום שבמשך שנים משרד הבריאות התעלם מן הפערים בבריאות בין אזרחים פלסטינים ליהודים, אף על פי שפערים אלה הצטיירו בבירור מנתונים שהוצגו בפרסומי המשרד. בעקבות זאת לא היה ניסיון לצמצם את הפערים,[18] להוציא מקרים נקודתיים כמו התוכנית לצמצום תמותת תינוקות בדרום הארץ, שהצלחתה מוטלת בספק.[19]

לפי הדוח האחרון של משרד הבריאות בנושא האי-שוויון, כיום יש הכרה מסוימת בפערים בין האוכלוסייה הפלסטינית לאוכלוסייה היהודית בישראל, אולם ככל הידוע אין ננקטת מדיניות של הפליה מתקנת באוכלוסייה הפלסטינית – ולעומת זאת ננקטת מדיניות כזאת באוכלוסיות מוחלשות אחרות, למשל בקרב יוצאי אתיופיה.[20] דוגמה בולטת היא מניעת עישון: שיעור המעשנים בקרב גברים פלסטינים אזרחי ישראל גבוה מאוד בהשוואה לשיעורם בקרב גברים יהודים (כ-43% לעומת כ-20%).[21] מחקרים הצביעו על קשר ישיר בין עישון לבין תחלואה בסרטן הריאות, אולם עד כה לא ננקטו פעולות מניעה ולא גובשו תוכניות ייחודיות לצמצום היקף העישון בקרב גברים פלסטינים, כפי שנעשה בהצלחה זה שנים במגזרים מסוימים, כמו הצבא.[22]

נוסף על כך, ישנה בעיה כרונית של נגישות וזמינות של שירותי בריאות בקרב אזרחי ישראל הפלסטינים, הקשורה לחלוקה לא שוויונית של שירותי הבריאות בין המרכז לפריפריה. לפי דוח של משרד הבריאות, שירותי הבריאות בפריפריה נחותים משירותי הבריאות במרכז;[23] והיות שמרבית הפלסטינים אזרחי ישראל מתגוררים בפריפריה, בעיקר באזור הצפון, יש סיכוי גבוה שיסבלו ממחסור בשירותי בריאות. השיוך האתני (הלאום) של המטופלים במסגרת שירותי הבריאות בקהילה אינו מצוין בתיק הרפואי, ולכן קשה להשוות בין רמת השירותים שמקבלים האזרחים הפלסטינים לרמת השירותים שמקבלים האזרחים היהודים, ועקב כך קשה לגבש מדיניות מתקנת לטיפול בפערים. ואולם, מחקר שנערך לפני יותר מעשור קבע שאיכות שירותי הבריאות הניתנים לאוכלוסייה הערבית, במיוחד באזור הצפון, נופלת מאיכות השירותים הניתנים לאוכלוסייה היהודית.[24] יצוין כי מדינות רבות, בהן מרבית מדינות האיחוד האירופי, נוהגות לציין בתיק הרפואי את המוצא האתני של המטופל ומשתמשות בנתון כבסיס לתכנון אסטרטגי של שירותי בריאות שוויוניים.[25]

מגמת ההפרטה ההולכת וגוברת בשנים האחרונות מכרסמת בעקרון השוויון שעליו מושתת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בעקבותיה עלתה ההוצאה הפרטית על בריאות, ונפגעה הנגישות הכלכלית לשירותי בריאות של קבוצות אוכלוסייה חלשות, ובכללן הפלסטינים אזרחי ישראל.[26] שיעור העוני במשפחות הפלסטיניות מגיע לכ-50% (לעומת 14% במשפחות יהודיות),[27] ומחקרים דיווחו על הימנעות מצריכת שירותי בריאות מסוימים ומרכישת תרופות חיוניות על רקע מצוקה כלכלית בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל.

לפי דוח של ארגון הבריאות העולמי משנת 2008 בנושא צמצום האי-שוויון בבריאות, מערכת הבריאות היא רק אחד הגורמים המשפיעים על מצב הבריאות.[28] יש חשיבות רבה גם לגורמים אחרים, כמו חינוך והשכלה, תעסוקה, עבודה, רווחה, תחבורה, דיור ושירותים חברתיים. הפליה רבת שנים כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל [29] ושילוב לא שוויוני שלהם בכלכלה הביאו לצמיחה כלכלית איטית ואף להידרדרות במצב הכלכלי של אוכלוסייה זו, וזהו גורם מסביר חשוב לפערים בבריאות בין שתי האוכלוסיות.[30] אירועים קשים שחוו הפלסטינים – הנכבה של 1948, עקירה של אנשים מאדמותיהם ובתיהם,[31] ומדיניות של הפקעת אדמות והריסת בתים[32] – פגעו באמונם במוסדות הממשלה. כמו כן, לאורך השנים השתנו תפיסת הבריאות שלהם ואורחות חייהם: הללו הפכו למערביים יותר ולא בהכרח בריאים. לדוגמה, אורח חיים יושבני וחוסר פעילות גופנית, בייחוד בקרב נשים, נמצאו קשורים להשמנת יתר.[33]בעיה נוספת וחשובה לא פחות היא שהבריאות בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל איננה נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות של קובעי המדיניות בישראל בכלל ובחברה הפלסטינית בפרט. הסכסוך הישראלי–פלסטיני, מעמדה הפוליטי הנחות של החברה הפלסטינית ובעיות כלכליות וחברתיות – בעיקר אלימות, עוני ואבטלה, בייחוד בקרב צעירים – כל אלה מושכים את עיקר תשומת הלב, ונושאים כמו דאגה למצב הבריאות ומניעת מחלות נזנחים. מעייניה של החברה הפלסטינית בישראל נתונים להישרדות ולהתמודדות יומיומית עם מדיניות ממשלתית גזענית לעיתים, שפוגעת בזכויותיהם. לגזענות עצמה יש השלכות קשות על מצב הבריאות: לדוגמה, מדיניות של הרס בתים מותירה משפחות ללא קורת גג וחושפת אותן לסכנות בריאותיות.[34] אך גם מדיניות של מיגור עוני הנעדרת התייחסות מיוחדת לחברה הפלסטינית עלולה להעצים את הפערים בין האוכלוסיות. הבעיות האלה הסיטו את תשומת הלב מנושא הבריאות, גם בקרב מנהיגות החברה הפלסטינית. ואכן, בשום מסמך ממסמכי החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל לא הייתה התייחסות רצינית לנושא הבריאות. כמו כן, מספר העמותות והארגונים האזרחיים הפועלים בתחום הבריאות בחברה הפלסטינית מצומצם לעומת מספר העמותות העוסקות בנושאים חברתיים אחרים, וכך גם הפעילות הקהילתית בתחום.

 

המלצות

כדי שיחול שינוי מהותי במצבה הבריאותי של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל דרושה תפנית בשני מישורים עיקריים. במישור של מערכת הבריאות, יש להכיר בפערים האתניים בין פלסטינים ליהודים בכל הנוגע לבריאות ולשירותי בריאות ולפעול לצמצומם. חשוב לבדוק את מערך שירותי הבריאות ואופן הספקתם על ידי קופות החולים ולפעול לתיקון הפערים בתחום זה, ולשם כך נדרשת שקיפות של פעילות הקופות. הספקת שירותי בריאות מותאמים לחברה הפלסטינית – הן מבחינה תרבותית הן מבחינת השפה – צריכה להיות אחד העקרונות החשובים במערכת הבריאות. נוסף על כך, שילוב פלסטינים אזרחי ישראל בעמדות בכירות במשרד הבריאות ובמערכת הבריאות צריך להיות חלק מתכנון אסטרטגי ארוך טווח לצמצום הפערים. יתרה מזו, חשוב לנקוט מדיניות של הפליה מתקנת ולהקצות תקציבים ייחודיים לסגירת פערים בתחומים כמו תמותת תינוקות, עישון בקרב גברים, השמנת יתר בקרב נשים, סוכרת, תאונות בקרב ילדים, בריאות הנפש ואלימות במשפחה.

כמו כן יש לפעול לניטור ולמיגור של הגזענות וההפליה במערכת הבריאות באמצעות הקמת גופים מיוחדים שיהיו מופקדים על כך ברמה המחוזית, ברמה הקהילתית ובבתי החולים. מדינות אחרות, שבהן הוקמו אגפים מיוחדים לעיסוק בבריאות של קבוצות מיעוט, עשויות לשמש לכך דוגמה. כך למשל המכונים הלאומיים לבריאות (NIH) בארצות הברית ושירות הבריאות הלאומי (NSH) באנגליה. צעד כזה מחייב הכשרה של כוח אדם ייחודי לטיפול בחברה הפלסטינית, ובעיקר הכשרה של מקדמי בריאות. אסטרטגיה זו תתאפשר כאשר המוצא והלאום יצוינו בתיק הרפואי, כפי שמקובל כאמור בכמה ממדינות המערב. הרישום במדינות אלו מאפשר ניטור של פערים אתניים בבריאות והקצאת תקציבים מתאימים למחקר ולתכנון בנושא.

במישור של החברה הפלסטינית עצמה, יש להקים צוות מקצועי אשר יפעל לזיהוי סוגיות בריאות בוערות ויעביר אותן לטיפולם של מנהיגי החברה – חברי כנסת, מפלגות וראשי רשויות בשלטון המקומי. הצוות יכול לפעול בשיתוף פעולה עם בכירים במערכת הבריאות, ולהפעיל לחץ על קובעי מדיניות בממשלה, במשרד הבריאות ובמשרדים משיקים. שינוי במדיניות הממשלה כלפי האזרחים הפלסטינים והתייחסות אליהם כאל אזרחים שווי זכויות עשויים לשפר את מעמדה הפוליטי של אוכלוסייה זו ולהביא לצמצום האי-שוויון החברתי-כלכלי, ובתוך כך לצמצום האי-שוויון בבריאות בין שתי האוכלוסיות.

 


[1] ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר 1948; הצהרת אלמה אטה (Alma-Ata) מ-1978, שאומצה בידי המדינות החברות בארגון הבריאות העולמי; אמנת אוטווה לקידום הבריאות, שנחתמה ב-1986 בכנס של ארגון הבריאות העולמי.

[2] Michael Marmot, Carol D. Ryff, Larry L. Bumpass, Martin Shiply and Nadine F. Marks, “Social Inequalities in Health: Next Questions and Converging Evidence,” Social Science and Medicine 44 (1997), pp. 901–910

[3] יהודית שובל ועפרה אנסון, העיקר הבריאות: מבנה חברתי ובריאות בישראל, ירושלים: מאגנס, 2000.

[4] David R. Williams, “Race, Socioeconomic Status, and Health: The Added Effects of Racism and Discrimination,” Annals of the New York Academy of Sciences 896 (1999), pp. 173–188; Laia Becares, James Nazroo and Mai Stafford, “The Buffering Effects of Ethnic Density on Experienced Racism and Health,” Health & Place 15, 3 (2009), pp. 670–678; Signe S. Jervelund and Allan Krasnik, “Poorer Self-Perceived Health among Migrants and Ethnic Minorities versus the Majority Population in Europe: A Systematic Review,” International Journal of Public Health 55, 5 (2010), pp. 357–371; Jennifer S. Mindell, Craig S. Knott, Linda Ng Fat, Marilyn A. Roth, Orly Manor, Varda Soskolne and Nihaya Daoud, “Explanatory Factors for Health Inequalities across Different Ethnic and Gender Groups: Data from a National Survey in England,” Journal of Epidemiology and Community Health 68, 12 (2014), pp. 1133–1144

[5] Andrea E. Bombak and Sharon G. Bruce, “Self-Rated Health and Ethnicity: Focus on Indigenous Populations,” International Journal of Circumpolar Health 71, 1 (2012)

[6] Nihaya Daoud, “Explanatory Pathways to Socio-Economic Inequalities in Health among the Arabs in Israel,” Ph.D. dissertation, Hebrew University of Jerusalem, 2007

[7] Ameed Saabneh, “Arab-Jewish Gap in Life Expectancy in Israel,” European Journal of Public Health 26, 3 (2016), pp. 433–438; Wasef Na'amnih, Khitam Muhsen, Jalal Tarabeia, Ameed Saabneh and Manfred S. Green, “Trends in the Gap in Life Expectancy between Arabs and Jews in Israel between 1975 and 2004,” International Journal of Epidemiology 39, 5 (2010), pp. 1324–1332

[8] המרכז הלאומי לבקרת מחלות, מצב הבריאות בישראל 2010, תל השומר: המרכז הלאומי לבקרת מחלות, 2011.

[9] שם.

[10] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "תוחלת חיים בישראל 2014" (הודעה לתקשורת).

[11] שובל ואנסון (לעיל הערה 3).

[12] Nira Reiss, The Health Care of Arabs in Israel, Boulder, Colo.: Westview Press, 1991

[13] שם.

[14] Mark Farfel, Bruce Rosen, Ayeleth Berg and Revital Gross, Arabs' and Jews' Perceptions and Use of the Health System Following Implementation of the National Health Insurance Law: Findings from a Survey of the General Population, Jerusalem: JDC-Brookdale, 1997

[15] שם.

[16] רן רזניק, שילוב הערבים אזרחי ישראל במערכת הבריאות: סיפור הצלחה?, יוזמות קרן אברהם, 2011.

[17] שם.

[18] המרכז הלאומי לבקרת מחלות (לעיל הערה 9); ליאון אפשטיין, רחל גולדווג, שורוק אסמעיל, מרים גרינשטיין וברוך רוזן, צמצום אי-השוויון ואי-הצדק בבריאות בישראל: לקראת מדיניות לאומית ותכנית פעולה, מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, 2006.

[19] כך לפי שיחה אישית עם מנהלת התוכנית.

[20] אמה אברבוך ושלומית אבני, אי-שוויון בבריאות וההתמודדות עמו, מנהל תכנון אסטרטגי וכלכלי, משרד הבריאות, 2015.

[21] חיים גבע הספיל, דו"ח שר הבריאות על העישון בישראל 2015, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, 2016.

[22] שם.

[23] אברבוך ואבני (לעיל הערה 20).

[24] אפשטיין ואחרים (לעיל הערה 18).

[25] European Union Agency for Fundamental Rights, Inequalities and Multiple Discrimination in Access to and Quality of Healthcare, Luxembourg: Publications Office of the European Union, 2013

[26] Dani Filc, “Circles of Exclusion: Obstacles in Access to Health Care Services in Israel,” International Journal of Health Services 40, 4 (2010), pp. 699–717

[27] שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס ואריאן אופיר, תמונת מצב חברתית 2013, מרכז אדוה, 2014.

[28] Michael Marmot, Sharon Friel, Ruth Bell, Tanja A. J. Houweling and Sebastian Taylor, “Closing the Gap in a Generation: Health Equity through Action on the Social Determinants of Health,” The Lancet 372, 9650 (2008), pp. 1661–1669

[29] סבירסקי ואחרים (לעיל הערה 27).

[30] Nihaya Daoud, Varda Soskolne, Jennifer Mindell, Marilyn Roth and Orly Manor, “Ethnic Inequalities in Health in Israel: The Contribution of Socio-Economic Position” (forthcoming)

[31] Nihaya Daoud, Ketan Shankardass, Patricia O'Campo, Kim Anderson and Ayman K. Agbaria, “Internal Displacement and Health among the Palestinian Minority in Israel,” Social Science & Medicine 74, 8 (2012), pp. 1163–1171

[32] Nihaya Daoud and Yousef Jabareen, “Increased Depressive Symptoms among Arab Bedouin Women Under Threat of House Demolition in Southern Israel,” Health and Human Rights 16, 1 (2014), pp. 179–191

[33] Ofra Kalter-Leibovici et al., “High Rates of Obesity and Diabetes among Israeli Arabs: Preliminary Results of the Hadera District Study,” paper presented at the American Diabetes Association 63rd Scientific Sessions, New Orleans, June 13–17, 2003

[34] דאוד וג'בארין (לעיל הערה 32).[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="ד״ר ניהאיה דאוד" image="1019"]מרצה בכירה במחלקה לבריאות הציבור, יו"ר המסלול לקידום בריאות ויו"ר ועדת האתיקה בפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
[/our_team][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column][vc_column_text][/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]מאמר זה מציג תמונה כללית של מצב הבריאות בקרב האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל. הוא יסקור התנהגויות נפוצות, כגון עישון ופעילות גופנית, ויבחן את רמת הידע הקיימת בציבור הערבי בנושאי בריאות והזכויות הבריאותיות. האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל מונה כ-1.4 מיליון אזרחים ושיעורה כ-17% מכלל האוכלוסייה. היא מאופיינת בהיותה אוכלוסייה צעירה – 36% ממנה הם ילדים מתחת לגיל 14, והגיל החציוני הוא 22. שיעור זה עולה לכ-50% באזור הנגב, והגיל החציוני בקבוצה זו הוא 15 שנים. כמחצית מהערבים בישראל מתגוררים באזור הצפון, כ-17% מהם חיים בנגב, והשאר באזור חיפה ובמרכז. גודל המשפחה הערבית הממוצעת הוא 5.11 נפשות.

תמותה ותחלואה הם מדדי בריאות המושפעים מאורח החיים, המתבטא בין היתר בהתנהגויות בריאותיות או כאלה שמסכנות את הבריאות, וכן בשילוב בין התנהגויות אלה. התנהגות בריאותית בהגדרתה הרחבה כוללת כל פעילות הנעשית לשם מניעת מחלות והגנה מפניהן או לשם שיפור הבריאות והרווחה של הפרט. פעילות זו כוללת בין השאר שימוש בשירותי בריאות (ביקורים אצל רופא, ביצוע בדיקות), היענות להנחיות ולהמלצות בריאותיות ורפואיות (טיפול במחלות), והתנהגויות אישיות (תזונה, עישון, פעילות גופנית). אימוץ אורח חיים בריא ופעיל מבוסס על רמת האוריינות הבריאותית של הפרט, כלומר על הידע שברשותו והשימוש בידע זה.

מצבה הבריאותי של האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל קשה בהשוואה לאוכלוסייה היהודית. הפערים בין שתי האוכלוסיות באים לידי ביטוי במדדי בריאות כגון תוחלת החיים בלידה, תמותה כללית וספציפית (למשל תמותת תינוקות), תחלואה כרונית ותורשתית, היפגעויות בקרב ילדים ועוד. תוחלת החיים בקרב הערבים נמוכה בשלוש שנים בממוצע מתוחלת החיים בקרב היהודים. בשנים האחרונות אף חלה ירידה בתוחלת החיים של הגברים הערבים, מ-78 ל-76.9 שנים, לעומת עלייה קלה בתוחלת החיים של הגברים היהודים באותה התקופה. בעשור האחרון הוכפל שיעור הערבים שסובלים ממחלות כרוניות: כשליש (29.6%) מבני 21 ומעלה דיווחו שהם סובלים ממחלה כרונית אחת לפחות לעומת כ-16% בשנת 2004. מחלת הסוכרת היא השכיחה ביותר, והיא פוגעת ב-12.7% מהערבים בישראל. עם זאת, 75% העריכו את מצב בריאותם כטוב או מצוין ו-26.6% מהסובלים ממחלה כרונית העריכו את מצב בריאותם כטוב או מצוין.

רק 57.8% מהחולים במחלות כרוניות מבצעים בדיקות מעקב באופן סדיר וכ-10% אינם מבצעים בדיקות כלל. ככל שעולות רמת ההשכלה ורמת הידע של החולים על מחלתם, כך הם מבצעים בדיקות רבות יותר. אשר לבדיקות בכלל, נמצא שנשים עושות בדיקות לאבחון מוקדם יותר מהגברים, ורופא המשפחה הוא הגורם המרכזי המכוון לביצוע בדיקות אלה.

בעשור האחרון חלה עלייה קלה ורציפה בשיעור המעשנים בחברה הערבית, למרות הפעילות המתקיימת לצמצום העישון. על פי סקר הבריאות והסביבה של אגודת הגליל לשנת 2015,* 30% מבני 15 ומעלה מעשנים. בקרב הגברים שיעור המעשנים הוא 50.4% (יותר משליש מהם מעשנים יותר מעשרים סיגריות ליום), ובקרב הנשים – 9.2%. במקביל, תופעת עישון הנרגילה הולכת ומתפשטת. בקרב הגברים (בני 15 ומעלה), 18.1% מעשנים נרגילה, לעומת 4% בשנת 2004. בקרב הנשים, 7% מעשנות נרגילה, לעומת 0.2% בשנת 2004. העישון שכיח יותר בקרב המעמד הכלכלי הגבוה ובקרב בעלי השכלה גבוהה. כשליש מהמעשנים מביעים את רצונם להפסיק לעשן, וכשליש מהם ניסו לעשות זאת ללא הצלחה.

27.6% מבני 18 ומעלה עוסקים בפעילות גופנית סדירה – 32.2% מהגברים ו-22.7% מהנשים. הממצאים מראים שככל שרמת המודעות והידע הבריאותיים גבוהה יותר, יש עיסוק רב יותר בפעילות גופנית. הפעילות הגופנית השכיחה ביותר היא הליכה (74%) ואחריה הריצה (34.5%). המניע המרכזי לפעילות גופנית הוא הרצון לשמור על הבריאות.

בין 66% ל-68% מבני 18 ומעלה צורכים מזון מהיר, משקאות מוגזים וממותקים ודברי מתיקה באופן יומיומי. רק 9.3% שומרים על משטר תזונתי, בדרך כלל אלה שהידע הבריאותי שלהם גדול יותר. המניע המרכזי להקפדה על תזונה בריאה הוא הרצון לרדת במשקל והיענות להמלצת הרופא. 42.9% מבני 18 ומעלה לוקים בעודף משקל ו-17.1% בהשמנה או השמנת יתר. ההשמנה שכיחה יותר בקרב בעלי השכלה נמוכה ומודעות וידע בריאותיים נמוכים.

כמחצית מהציבור הערבי מגדיר את רמת הידע הכללית שלו בתחום הבריאות והזכויות הבריאותיות נמוכה עד נמוכה מאוד. יותר ממחצית מהציבור הערבי מגדיר את הידע שלו על מחלות נמוך עד נמוך מאוד. יתרה מזו, כמחצית (47%) מהאנשים שלוקים במחלות כרוניות העריכו את הידע שלהם על מחלותיהם כנמוך עד נמוך מאוד. מקורות המידע המרכזיים בתחום הבריאות הם רשת האינטרנט, אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

המצב הבריאותי של האוכלוסייה הערבית מחייב התערבות מיידית ופעולה מערכתית רחבה ורב-תחומית בתחומי המניעה, האבחון המוקדם, הטיפול והשיקום. הפעולה נדרשת בכל הרמות: הממשלה, מערכת שירותי הבריאות, היישוב והפרט. נדרשת מדיניות-על של העדפה מתקנת והשקעה מיוחדת שתיטיב עם האוכלוסייה הערבית ותשפר את מצב הבריאות שלה. יש לפתח תוכנית לאומית ביוזמתה ובאחריותה של המדינה, לשם הספקת שירותים חסרים כמו שירותים לבריאות הנפש, מרכזים לבריאות האישה, שירותים לגיל הרך, שירותי שיקום ומכונים לאבחון מוקדם. כמו כן יש לשפר את שירותי הבריאות בכללותם, מבחינת ההיקף, הנגישות והזמינות, ומתוך התאמה לתרבות ולאפשרויות הכלכליות של האוכלוסייה הערבית. נוסף על כך נדרש לפתח ולקדם כוח אדם במקצועות הבריאות, לפי הצרכים הייחודיים של החברה הערבית. ברמה היישובית, יש להגדיל באופן ניכר את הסיוע הכספי והמקצועי לרשויות המקומיות כדי לקדם את מעורבותן ואחריותן לבריאות התושבים. סיוע זה יאפשר לפתח תוכניות התערבות של ארגונים ומוסדות בקהילה, שיעסקו בשיפור האוריינות הבריאותית של הציבור, בכלל זה שיפור הידע בדבר הזכויות הבריאותיות והדרכים למצות אותן ופיתוח מנהיגות בריאותית. כן יש לנקוט צעדים ליצירת סביבה המאפשרת ומעודדת התנהגות מקדמת בריאות, בין השאר פיתוח תשתיות פיזיות כמו מגרשי משחקים, פארקים ציבוריים, מסלולי הליכה ועוד.

 


* אחמד אלשיך, סאוסן רזק מרג'ייה ומוחמד ח'טיב (עורכים), סקר הבריאות והסביבה באוכלוסייה הערבית בישראל 2015, אגודת הגליל וריכאז, נובמבר 2016 (כאן).

[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="ד״ר מוחמד ח'טיב " image="1016"]מרצה לקידום בריאות וקהילה במכללה האקדמית צפת; וחוקר, בנק המידע "ריכאז", אגודת הגליל [/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]ה"לנסט" (The Lancet), אחד מכתבי העת המובילים והוותיקים בעולם בתחום הרפואה והבריאות, הקדיש לאחרונה גיליון מיוחד לנושא "בריאות בישראל" (כאן). הגיליון משקף שינוי משמעותי בגישה של כתב העת לישראל. במהלך מבצע "צוק איתן", בקיץ 2014, פרסם ה"לנסט" מאמר תחת הכותרת ”Open Letter to the People of Gaza“, שנתפס כעוין במיוחד כלפי ישראל. חוקרים מרחבי העולם יצאו בגלוי נגד כתב העת ונגד פרופ' ריצ'רד הורטון, עורכו הראשי, ואף קראו להחרימו. מנגד, חוקרים ישראלים – פרופ' קרל סקורצקי מהטכניון ופרופ' מרק קלרפילד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב – נקטו גישה הפוכה והזמינו את פרופ' הורטון לארץ כדי שייחשף באופן בלתי אמצעי למציאות הישראלית בכלל ולמערכת הבריאות בישראל בפרט. 

ה"לנסט" מפרסם מעת לעת סקירה מקיפה של מערכת הבריאות במדינה מסוימת כדי לקדם ראייה אוניברסלית של הרפואה והבריאות. עם המדינות שזכו עד כה בחשיפה זו נמנות יפן, ברזיל, דרום קוריאה, צרפת והרשות הפלסטינית. בעקבות ביקורו של פרופ' הורטון בארץ הוצע להציג בכתב העת את מערכת הבריאות הישראלית. רופאים וחוקרים של מערכת הבריאות בישראל, בשילוב כמה גורמים מוסדיים – בהם משרד הבריאות, בית החולים רמב"ם, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ההסתדרות הרפואית והמכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות – נענו להצעה וכתבו סדרת מאמרים, איש איש בתחומו.

עורכי הסדרה הם פרופ׳ מרק קלרפילד מאוניברסיטת בן-גוריון, פרופ׳ זאהר עזאם מרמב״ם ופרופ׳ אורלי מנור מהאוניברסיטה העברית. הסדרה מורכבת מ-11 מאמרים, חמישה מקיפים ושישה קצרים, ועוסקת בתחומים האלה: היסטוריה של מערכת הבריאות, בריאות האם והילד, אתגרי הטיפול הרפואי בגיל המבוגר, פערים בבריאות, בריאות האישה, גנטיקה רפואית באוכלוסייה מגוונת, אתיקה רפואית, ישראל כמדינת הזנק במדעי החיים, בריאות דיגיטלית וחינוך רפואי. כמו כן מובאת בגיליון סקירה קצרה של הסיוע הניתן לפצועים ממלחמת האזרחים בסוריה. המאמרים חושפים את ההישגים של מערכת הבריאות בישראל, עומדים על מגוון האתגרים הניצבים בפניה, וכוללים המלצות לקובעי מדיניות.

במאמר הפתיחה מתוארים חוק ביטוח בריאות ממלכתי והמערך המקיף של שירותים וטכנולוגיות באיכות גבוהה הזמין לכלל התושבים.[1] מוצגים בו מדדי הבריאות הטובים של ישראל, בכלל זה תוחלת החיים, הנמצאת מעל לממוצע מדינות ה-OECD: בקרב גברים ישראל ממוקמת במקום הרביעי, ובקרב נשים במקום ה-11. במאמר מודגשות התשתית המוצקה של הרפואה הקהילתית והתרבות האיתנה של המחקר והחינוך הרפואי בישראל. עם זאת, המאמר מונה מספר רב של אתגרים, בכלל זה הגידול בהפרטה במערכת שהייתה בעיקרה ציבורית, וכן תת-תקצוב של כמה מגזרים, שהוביל למספר קטן יחסית של מיטות אשפוז. כמו כן, הכותבים טוענים כי למרות השקעה כלכלית וארגונית ניכרת, ישנם פערים מתמשכים בבריאות בין קבוצות באוכלוסייה, בכלל זה בין יהודים לערבים ובין המרכז לפריפריה. הכותבים ממליצים בין השאר שמשרד הבריאות יימנע ממתן שירותים ישירים (כמו בעלות על בתי חולים) ויתמקד בתכנון לטווח ארוך של מערכת הבריאות ובפיקוח עליה. כן הם ממליצים להגדיל את המימון של המערכת הציבורית. הם מציינים כי מערכת הבריאות, בניגוד לתחומים אחרים, אינה מכירה בחסמים אתניים או דתיים ומאופיינת בשיתוף פעולה מרשים בין יהודים לערבים. לפיכך, הכותבים ממליצים לבחון כיצד אפשר להרחיב מודל זה לתחומים אחרים.

ההשקה של סדרת המאמרים נעשתה בראשית מאי 2017, במסגרת הכינוס השנתי של המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות, וכן במפגשים מדעיים בחיפה, בבאר שבע ובנצרת. המפגש בנצרת נערך בשיתוף שלושת בתי החולים בעיר והוא עסק בפערים בבריאות בכלל ובבריאות האם והילד בפרט. החוקרים העוסקים בתחום הפערים המליצו להשקיע השקעה מתמשכת בתשתיות בפריפריה, לבנות תוכניות קידום בריאות המותאמות לתרבותן ולצורכיהן הייחודיים של אוכלוסיות היעד, ולפעול בדחיפות, באמצעות תוכניות התערבות, להפחתת שיעור העישון בקרב גברים ערבים.[2] במאמר על בריאות האם והילד מוזכרים מגוון גורמים – בהם קשרי המשפחה החזקים, קצבאות הילדים, חינוך חינם מגיל שלוש, שירותי הבריאות האוניברסליים והשירותים הרחבים של רפואה מונעת בקהילה – המובילים להישגים המרשימים של ישראל בכל הנוגע לשיעורי תמותת תינוקות ותמותת אימהות, שיעורים נמוכים מאוד לעומת ממוצע ה-OECD ואולם, על הישגים אלו מעיב שיעור העוני הגבוה בקרב ילדים, במיוחד באוכלוסייה הערבית. המאמר מסכם מדדי בריאות, מאיר פערים קיימים ומציג שורה של המלצות שנועדו לחזק את המערכת כדי שתוכל לתת מענה מיטבי לצרכים של אוכלוסיות מגוונות. 

פרופ' סקורצקי ופרופ' הורטון, במאמרם "ישראל: בריאות ומעבר לכך",[4] מסכמים ואומרים כי על פי סדרת המאמרים, למדינת ישראל יש הזדמנות אדירה למנף את עקרונות הבריאות האוניברסליים ולרתום אותם לטיפול בסכסוך הלאומי ובאי-שוויון, וכך להבטיח עתיד טוב יותר באזורנו. הגיליון כולל, באופן יוצא מן הכלל ובפעם הראשונה ב"לנסט", תקצירים של המאמרים בעברית ובערבית, ועל כריכתו מוצגת תמונה של חלונות שאגאל בבית החולים הדסה.

בסיום שבוע ההשקה אירח נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין את פרופ' הורטון ואת הכותבים הראשיים של הסדרה. הנשיא קיבל לידיו את הגיליון המיוחד, הודה על היוזמה החשובה ואמר: "על כולנו לפעול כדי שהרפואה והמדע ינחו את הפוליטיקה ולא להפך. אני תקווה שהקוראים שלכם יבואו לישראל לראות מה שאנו עושים כאן ולהיות שותפינו בבניית עתיד טוב יותר". בתשובתו הזכיר פרופ' הורטון את הישגי מערכת הבריאות הישראלית והוסיף: "אנו רוצים לראות את ישראל כחברה גלובלית, המרחיבה את המעורבות הבין-לאומית ואת שיתוף הפעולה עם שאר העולם. צוות זה, ואני באופן אישי, דוחים לחלוטין את החרם על ישראל. חרם אינו הדרך להתמודד עם חילוקי דעות".

בהיותי אחת מעורכי הסדרה ויו"ר המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות בישראל, שכאמור נרתם לפרויקט, אני גאה בתרומתנו לשיתוף הפעולה הפורה הזה. אני מאמינה בדיאלוג ולא בחרם, והאירועים שתוארו מצדיקים את האמונה הזאת. בשנתיים האחרונות עברה קבוצת הכותבים הראשיים מחשדנות, אי-הסכמה וכעס – לאמון, דיאלוג ויצירה חיובית ובעלת משמעות.

 


 

[1] Mark A. Clarfield, Orly Manor, Gabi Bin Nun, Shifra Shvarts, Zaher S. Azzam, Arnon Afek, Fuad Basis and Avi Israeli, “Health and Health Care in Israel: An Introduction”

[2] Khitam Muhsen, Manfred S. Green, Varda Soskolne and Yehuda Neumark, “Inequalities in non-Communicable Diseases between the Major Population Groups in Israel: Achievements and Challenges”

[3] Lisa Rubin, Ilana Belmaker, Eli Somekh, Jacob Urkin, Mary Rudolf, Mira Honovich, Natalya Bilenko and Zachi Grossman, “Maternal and Child Health in Israel: Building Lives”

[4] Karl Skorecki and Richard Horton, “Israel: Health and Beyond”

[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="פרופ' אורלי מנור" image="1011"]מרצה בבית הספר ע"ש בראון לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית בירושלים; יו"ר המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות בישראל
[/our_team][/vc_column][/vc_row]