הקדמה / גיליון חמישי

הספרות היא הלב הפועם של החברה, מצפון ומצפן של עַם, מרחב של חירות וחופש המדלג מעל לכאן ועכשיו. היא גם מראָה המגלה צפונות וחושפת זרמי מעמקים נסתרים, הרבה לפני שהם עולים מעל פני השטח. גם בעידן הטכנולוגי, כשרבים מתרחקים מן הספרות, עדיין יש לה כוח מוסרי וערכי רב. כפי שלמדנו מסארטר, דווקא במקומות שבהם מתקיימים קונפליקטים וישנן קבוצות מדוכאות יש צורך ב"ספרות מחויבת", שתפעל לשינוי חברתי. הוא אף האמין, מעט אחרי מלחמת העולם השנייה, כי בכוחה של הספרות לקרב בין אליטות לקבוצות מיעוט ולהנכיח את קיומן של אלה בקרב הציבור הרחב.

אולי זו מטרה יומרנית מדי, אך בחרנו להציג מעל במה צנועה זו טעימות קטנות מן הספרות הפלסטינית הנכתבת בישראל כדי לקרב אליה את הקוראים בני שני העמים. זוהי ספרות שהיא חלק טבעי מהמעגל הרחב של הספרות הערבית בכלל והפלסטינית בפרט, והיא גם חלק בלתי נפרד מהאוצר התרבותי והאינטלקטואלי, הביקורתי והספרותי של הארץ הזו. זוהי ספרות עשירה שמביעה את מצבם המיוחד של הפלסטינים אזרחי ישראל. רובה נכתב כמובן בערבית, אך חלק חשוב ממנה נכתב בעברית, דוגמת ערבסקות המונומנטלי של אנטון שמאס, יצירותיו של סייד קשוע וספריו של איימן סיכסק. גם הספרות המתורגמת לעברית, דוגמת האופסימיסט של אמיל חביבי בתרגומו של שמאס, יחסי הסודיים עם קרלה ברוני של עלא חליחל בתרגומה של ברוריה הורביץ וקובץ הסיפורים הקצרים נכבה לייט וסיפורים אחרים שהופיע ב-2015 בעריכתם של אלטייב ע'נאים ויוסי גרנובסקי, היא חלק מן הקורפוס הספרותי והתרבותי בישראל.

סלמאן נאטור סוקר בקצרה את תולדותיה של ספרות זו ותורם גם קטע קצר מתוך ספרו הזיכרון שוחח איתי והסתלק: חייו ומותו של השיח' מחורץ-הפנים, שכול עיסוקו בזיכרון הנכבה. מחמוד כיאל עומד על "התערבות" השפה העברית בתוך הספרות הערבית, וראובן שניר מחבר בין שני ענקי הכתיבה הפלסטינים, הסופר אמיל חביבי והמשורר מחמוד דרוויש, שיחסיהם היו מפותלים אך הם השפיעו זה על זה.

המרחב והזמן הם יסודותיה המוצקים של הספרות, "כרונוטופ" בלשונו של מיכאיל בכטין, אשר קשר בל יינתק שורר ביניהם. במקרה של הפלסטינים בישראל קצב הזמן התהפך מאז 1948, והמרחב שהם חיים בו השתנה לבלי הכר. שתי רשימות עוסקות בהיבטים האלה – אריאל שיטרית כותבת על תפיסת המרחב ביצירתו של איאד ברע'ותי בן עכו, ועורכת מגזין זה מגדירה את הזמן בערבסקות, יצירתו החשובה של אנטון שמאס שנכתבה בעברית כ"זמן מרוסק".

שתי סופרות הנמצאות בתחילת דרכן מוצגות כאן – אחלאם כבהא שכותבת גרמנית ועוסקת בזהותה המורכבת כאישה פלסטינית ישראלית שנולדה בגרמניה, ושייח'ה חוסיין חליווי המתלבטת בנושאי כתיבתה ואופייה ומגישה כמה קטעים קצרים המבטאים התלבטות זו.

יחסי הגומלין בין הספרות העברית והערבית הנכתבת בארץ מתבטאים בין השאר בתרגום. רחל חלבה מספרת על ניסיונה כמתרגמת ספרות ערבית ועל "פורום המתרגמים" שהוקם לאחרונה במכון ון ליר בהנהגתו של יהודה שנהב-שהרבני, ומנסה להגביר תנועה זו של תרגום והיכרות הדדית שהיא דלה ומועטה למרבה הצער.

מטבעו של מגזין זה שהוא יכול להכיל רק רשימות קצרצרות, שמטרתן לעורר סקרנות ורצון להרחיב את הדעת, ואנו מקווים שכך אכן יקרה. הספרות היא מדיום הקושר בין בני אדם ובין עמים, וגם בתקופה של אלימות ודמים – זו כוונתנו.

אף כי עסקנו הפעם בספרות ולא בשירה, אנו חותמים את הגיליון בשורות האחרונות משירו של מרזוק אלחלבי, אִלּוּ נִתְבַּקַּשְׁתִּי. 

כּוֹתֵב אֲנִי רַק אֶת תּוֹלְדוֹתַי

אֶשְׂמַח שֶׁתַּסְכִּימוּ אִתִּי

וְלֹא אֶצְטַעֵר אִם נַחֲלֹק!

אנו מקווים שתמצאו עניין בגיליון זה של מנבר ומצפים להערות ולתגובות.

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]