https://forum.vanleer.org.il/?p=1871
ד"ר נסרין חדאד חאג’-יחיא

ד"ר נסרין חדאד חאג’-יחיא

ד"ר נסרין חדאד חאג’-יחיא היא ראשת התוכנית לחברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה.

צילום: גלובס

במסה של הסופר היהודי ז'אן אמרי "לכמה מולדת זקוק האדם?", המופיעה בתוך הספר מעבר לאשמה ולכפרה, אמרי מסביר שכסף יכול לדידו להיות תחליף זמני למולדת, לעיתים אפילו באופן שיכול להמיר את האמרה הלטינית Ubi bene ibi patriaהיכן שטוב לך, שם המולדתלאמרה שהופכת את הכסף שהאדם נושא עימו למולדת עצמה: Ubi dollar ibi patria, היכן שנמצא הדולר שם המולדת. אלא שמהטקסט עולה בבירור שמדובר בתחליף דהוי ובר חלוף, שאינו יכול לספק ביטחון של ממש כפי שהמולדת יכולה לספק. ואכן, לאורך ההיסטוריה, ולמעשה עד עצם היום הזה, היו תקופות שבהן יהודים נהנו מרווחה כלכלית בארצות שבהן התגוררו, אך רווחה זו מעולם לא הקנתה להם תחושת ביטחון כפי שהם חשים כיום במדינת ישראל.

על רקע זה מתמיה אפוא לגלות בכל פעם מחדש כי מדינת ישראל סבורה שהציבור הערבי בישראל יוותר על השאיפה לביטחון שמעניקה המולדת לטובת הבטחה לפיתוח כלכלי. בכל ההצעות הללו יש הנחה סמויה וגלויה שתוכניות עתירות תקציבים, שיורעפו על האוכלוסייה הערבית ויתנו מענה מסוים וראשוני לפער החברתיכלכלי שנצבר כתולדה של עשרות שנות אפליה, יטשטשו את תחושת הזרות. אלא שכאשר מי שמחזיק (באיחור) את הכסף בידו האחת, הפתוחה לרווחה, ואת ידו השנייה קומץ לאגרוף המאיים לנחות על קיומם וזהותם של ערבים בישראלהם אינם יכולים לקבל את הכסף ואת המהלומה בשוויון נפש. ממשלה שמאשרת תוכניות פיתוח כלכלי חסרות תקדים למגזר הערבי ובמקביל מנהלת קמפיין דהלגיטימציה על גבם של "המוטבים" לא תוכל לעולם לכונן ברית פוליטית ולזכות באמון הציבור הערבי.

במסגרת תוכנית 922 ל"פיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים", שתסתיים בקרוב, האוכלוסייה הערבית זכתה, או לפחות הייתה אמורה לזכות, לתקציב חסר תקדים של 15 מיליארד שקל לטובת קידום תחומים חברתיים וכלכליים. עם זאת, אותה ממשלה שניסחה את ההחלטה קידמה את העברתו של חוק הלאום שלא על דרך הסכמה רחבה, כפי שיש להעביר חוקי יסוד המרכיבים את הפסיפס החוקתי, כי אם ברגל גסה תוך התעלמות מוחלטת משאיפותיו הקולקטיביות של הציבור הערבי. היא עשתה זאת מבלי להזכיר בחוק את הציבור הערבי כמי שזוהי גם מולדתו, והתעקשה במכוון להשמיט ממנו את רכיב השוויון ולהוריד את מעמדה של השפה הערבית מ"רשמית" ל"מיוחדת". בתום הליך החקיקהשלב ארוך וכואב בפני עצמומצאה עצמה הממשלה כשחצי תאוותה בידה, משכשלה בניסיונה להרחיב את חוק ועדות הקבלה ונותרה "רק" עם עיגון הערך הלאומי "פיתוח התיישבות יהודית" בסעיף 7 לאותו חוק יסוד. הממשלה גם הגדילה את תקציב התרבות של הציבור הערבי, ובמקביל הסלימה את השיח המתנה תקצוב ותמיכה במוסדות תרבות שלא לפי קריטריונים אמנותיים כי אם לפי תפיסת עולמה של שרת התרבות דאז, מירי רגב, והלחצים הפוליטיים שהופעלו עליה מטעם גורמים בימין. אותה ממשלה שהעבירה כספים לצורך הקיום הבסיסי בכבוד של האוכלוסייה הערבית בישראל הפכה את האוכלוסייה הזאת במהלך שלוש מערכות בחירות לאיום קיומי.

כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, לאחר שהתברר כי המשימה לדחוק החוצה את הערבים שנותרו בגבולותיה בתום המלחמה לא תצלח, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לרקום מעין עסקת חליפין לא כתובה עם האוכלוסייה הערבית בישראל. בשל אופייה המנותק והפטרוני, המזכיר יוזמה עדכנית לפתרון הסכסוך, אפשר לקרוא לה כאן בהשראת דונלד טראמפ "עסקת המאה הקודמת". במסגרת ה"עסקה" הוצע כי המדינה תקצה משאבים לטובת שיפור זכויות הפרט, הפיתוח הכלכלי והשוויון האזרחי בקרב הערבים. היישובים הערביים יפרחו וילבלבו, מערכת החינוך (בפיקוחם ההדוק של שירותי הביטחון הכללי) תחנך ל"ישראליות", לא תיתן פתח ל"קולות לאומיים קיצוניים" ותסלול את דרכם של הצעירים והצעירות, שיקבלו את התואר "המשכילים הערבים", לאקדמיה ולשוק העבודה. שירותי הבריאות יתנו מענה לצורכי האוכלוסייה, ובכלל, יתקיים שוויון מלא בין יהודים לערבים ברמה האזרחית. בתמורה לכל הטוב הזה, על האוכלוסייה הערבית להשיל מעליה את זהותה הפלסטינית.

העסקה לא עלתה יפה, מכמה סיבות. האחת היא שהמדינה לא קיימה את חלקה בחוזה שניסחה, וחילקה את הטובין הציבורי בעיקר לציבור היהודי. בכך היא נכשלה בפיתוח הכלכלי של האוכלוסייה הערבית ויצרה פערים כלכליים בלתי נתפסים בין יהודים לערבים. הסיבה השנייה היא כישלון מתמשך, הנמשך עד היום, בהבטחת השוויון האזרחי. הסיבה השלישית שבגינה כשלה העסקה היא שגם אם חלקה של המדינה בעסקה היה מתממש, הרוב המכריע של הציבור הערבי לא היה נכון מלכתחילה להתעלם ולהתנכר מזהותו הפלסטינית בעד שום הון שבעולם. הוא אמנם אימץ השתייכויות ורכיבים נוספים לזהותו, וכמילותיו של נזיה ח'יר מצא עצמו לעיתים ישן בשייכותו הישראלית ומתעורר בתוגתו הפלסטינית, אך לא נטש את זיקתו העמוקה והראשונית לשפת אימו, לנוף ילדותו ולזיכרון הקולקטיבי שהוא נושא עימו. הוא גם לא איבד את הסולידריות עם אחיו ואחיותיו הנתונים תחת שלטון צבאי ומשוללים זכויות. מדוע רבים מהאזרחים הערבים בישראל נשארו פלסטינים? לעניין זה יפים דבריו של הוגה ציוניאחד העם: "שאלו את האש, מפני מה היא בוערת! שאלו את השמש מפני מה היא זורחת! שאלו את האילן מפני מה הוא גדל! … כך שאלו את היהודי, מפני מה הוא יהודי. אין ביכולתנו לבלתי היות מה שהננו". גם אנו, הפלסטינים, איננו יכולים לזנוח את המרכיבים החשובים המעצבים אותנו, לא נוכל לעקור זאת מלבבנו. כל זמן שהפיתוח הכלכלי של האוכלוסייה הערבית ייוותר מותנה בדרישה או בכפייה שתוותר על אחד ממרכיבי ההשתייכות של רוב הערבים במדינת ישראלהפלסטיניותהוא נידון לכישלון.