https://forum.vanleer.org.il/?p=1882
אמיר פאח׳ורי

אמיר פאח׳ורי

אמיר פאח’ורי הוא מוביל שותף של הקבוצה "לאומיות ושותפות" במכון ון ליר ומנהל מכון המחקר של ביה"ס לשלום בנווה שלום /ואחת א-סלאם.

במאמר זה אטען כי בפרשנות הליברלית הטיפוסית של המינוח החוקתי "יהודית ודמוקרטית", המחויבת לשוויון בחלוקת משאבי המדינה החומריים, יש סתירה פנימית שאינה מאפשרת שוויון כזה. דוגמה רווחת לפרשנות הליברלית של המינוח "יהודית ודמוקרטית" אפשר למצוא בדבריו של נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) הפרופ' אהרן ברק: "משמצוי האדם בתוך הבית הלאומי שלנו, הוא זכאי לשוויון, תהא דתו ותהא לאומיותו אשר תהא". מדובר כאן במחויבות מוצהרת לשוויון חומרי, למשל בהקצאת תקציבים ממשלתיים, בחלוקת קרקעות ובשוויון הזדמנויות. השוויון לפי פרשנות טיפוסית זו אינו נוגע לחלוקת המשאבים המדיניים הסמליים (משאבי התודעה), שכן אלה הם עבריים, יהודיים וציוניים באופן בלעדי כמעט.

הסתירה אינה דטרמיניסטית וגם לא לוגית. היא גם אינה בהכרח מכוונת. כלומר, הסתירה אינה טמונה במציאות המבנה, אלא במבנה המציאות. מציאות המבנה היא האופן שבו הטקסט החוקתי מתוּוך לבעלי העניין בו באמצעות הפרשן המומחה, המוסמך או הציבורי של הטקסט, והפרשנות מוגבלת בתוך רפרטואר האפשרויות שהטקסט מאפשר מבחינה מילולית. מבנה המציאות, לעומת זאת, הוא האופן שבו הסובייקט הרגיל בשדה מבין את ה"שדר המוסדי" העולה מהטקסט, קולט אותו ומתרגם אותו למעשים. בהשפעת מנגנונים סוציולוגיים ופוליטיים רבים ומורכבים, לרבות פרשנות המומחה, כאשר מצטברים מספיק מעשים מלמטה הם צפים מעלה ויוצקים משמעות בטקסט החוקתי. מעשים כאלה מופיעים ברמת המיקרו, למשל בהחלטה עם מי להתיידד, עם מי לעבוד ועם מי להינשא, וגם ברמת המקרו, למשל בבחירה בבעלי ברית פוליטיים בקואליציה ממשלתית במשטר פרלמנטרי רב-מפלגתי.

לפני שאראה את הסתירה בפרשנות זו, אניח שתי הנחות מקדמיות. ראשית, כדי שהשוויון החומרי יתגשם נדרשת מחויבות נורמטיבית אליו, אולם זהו תנאי הכרחי אך לא מספיק; יש להבטיח שבידי הקבוצה שהיא מושא השוויון יכול להיות הכוח הפוליטי הדרוש לאכיפת הנורמה המחייבת. כלומר, שוויון – או ליתר דיוק, הגשמת שוויון – לא רק שאינו עניין משפטי בלבד, אלא הוא בעיקר עניין של כוח פוליטי. שנית, אי-שוויון יכול לנבוע מפגם או מכשל מבני בנורמות המשפט או במבנה המוסדי, אולם הוא יכול לנבוע גם מיחסים בין-אישיים בין אנשים רגילים הפועלים לפי הבנתם בתוך רפרטואר תרבותי ופוליטי המושפע מההיגיון המוסדי-חוקתי. כלומר, האופן שבו האנשים מבינים את הטקסט החוקתי מבנה את המציאות, ובין שני הקצוות מתווכים מנגנונים סוציו-פוליטיים.

על בסיס שתי הנחות אלו, אטען כי הטקסט החוקתי המגולם במילים "יהודית ודמוקרטית" מובן אצל מספיק אזרחים יהודים כבעלוּת של קבוצתם הלאומית על המדינה. ברמת המקרו הפוליטית, הבנה זו מתורגמת בעקביות אצל מספיק אזרחים יהודים להדרה של נציגי קבוצת האזרחים הלאומית הערבית-פלסטינית מהשלטון. לדוגמה, לפי מדד יחסי יהודים-ערבים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעור היהודים המוכנים לקבל שותפות של מפלגות ערביות בשלטון (בקואליציה ממשלתית) בשנת 2003 היה  – 44.3%, בשנת 2012– % 46.4 , בשנת 2013 – 52.8%, בשנת 2017 – 34%, ובשנת 2019 – 50%. במצטבר, בגלל ששוויון או אכיפת שוויון הם בעיקר עניין לשלטון, כלומר עניין לכוח פוליטי, ההדרה מהשלטון חוסמת שוויון אפילו לפי המובן החומרי והצר שהוא כאמור חלק מהפרשנות הליברלית של יהודית ודמוקרטית.

אם נחזור לטקסט של ברק, הטענה היא כי ההיגד הראשון "משמצוי האדם בתוך הבית הלאומי שלנו" מחולל תהליך סוציו-פוליטי המונע את התגשמותו של ההיגד השני: "הוא זכאי לשוויון". ההיגד האחד הוא שדר מוסדי חוקתי שהמדינה משדרת באמצעות סוכני התרבות ואתרי התרבות שלה. בלי קשר לכוונת הסוכן או לתכלית האתר, השדר המוסדי-חוקתי מובן אצל מספיק אנשים כבלעדיות יהודית על השלטון. הפלט – השדר המוסדי, והקלט – הבנת הסובייקט, מתוּוכים על ידי הקוגניציה של הסובייקט הלא-מומחה, המוגבלת מעצם טבעה. הפלט, הקלט והקוגניציה המתַווכת ביניהם מרכיבים יחד את הסכֶמה הסוציו-מנטלית שהיא תוצר של המפגש (כמומנט אנליטי) בין האידיוסינקרטי הפנימי והקוגניטיבי ובין ההיגיון החיצוני המוסדי, התרבותי והפוליטי. מסכֶמה זו נגזרים תסריטי פעולה במציאות, על רבדיה השונים.

אדגים את המפגש הזה באמצעות מאמר שכותרתו "אני גזען?" שפרסם שמעון גפסו, ראש העיר לשעבר של נצרת עילית (כיום נוף הגליל). המאמר פורסם בתגובה להאשמות שהופנו כלפי גפסו כשקרא לשמור על "צביון יהודי בעיר" והתנגד להקמת בית ספר ערבי בעיר. כך כתב:

מצמידים לי רבים את הכינוי "גזען". לפעמים גם "נאצי", "בריון", ואפילו "היטלר"… ומה חטאי? במה פשעתי? מהו מעשה הבריונות שלי? ההצהרה הברורה, החד משמעית, שנצרת עילית היא עיר יהודית. כן, איני חושש להגיד זאת בקול, לכתוב זאת ולהוסיף חתימה, להצהיר מול המצלמה, בשידור חי או מוקלט: נצרת עילית היא עיר יהודית, וחשוב שכך תישאר. ואם אני "גזען" – הרי שאני נצר גאה לשושלת מפוארת של "גזענים", שתחילתה בברית בין הבתרים ובהבטחה הגזענית המפורשת "לזרעך נתתי את הארץ הזאת"… הגזען הרצל כתב את "מדינת היהודים" (ולא את "מדינת כל אזרחיה"), בלפור הגזען המליץ על הקמת בית לאומי לעם היהודי, דוד בן גוריון, חיים ארלוזורוב, משה שרת וגזענים נוספים הקימו את הסוכנות היהודית, והאו"ם הגזען החליט להקים מדינה יהודית; כלומר, ליהודים… בן גוריון הגזען הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ובמלחמת השחרור אפילו פעל להבאת מאות אלפי יהודים לארץ, ובמקביל לגירוש מאות אלפי ערבים שחיו בארץ – כל זאת כדי לאפשר את הקמתה בצביון הגזעני המבוקש. מאז הוקמו פה קיבוצים מטוהרי גזע, שבהם אין ולו חבר ערבי אחד, צבא השומר על גוון גזע מסוים, הוקמו פה מפלגות הנושאות בגאון שמות גזעניים כמו "הבית היהודי", ואפילו ההמנון הגזעני שלנו מתעלם מקיומו של המיעוט הערבי, כלומר אלה שבן גוריון לא הספיק לגרש במלחמת 1948. אם לא כל ה"גזענות" הזאת, ספק אם היינו יכולים לחיות פה, ספק אם היינו יכולים לחיות בכלל.

בטקסט הזה גפסו חלק עם הקוראים את הבנתו הסובייקטיבית לשדר המוסדי-חוקתי – האופן שבו הוא מבין את הטקסט החוקתי – ואת האופן שבו הוא מבנה את המציאות לפיו. כלומר, מופיע כאן באופן מובהק הקשר בין הפלט, הקלט ומבנה המציאות. העברת מוקד ההסתכלות ממציאות המבנה למבנה מציאות מאפשרת מבט חדש והעלאת שאלות חדשות, שבתורן יכולות להציע פתרונות חדשים לאי-השוויון החומרי – שאלות כמו כמה הבנות כמו זו של גפסו יש בנמצא, איך אפשר למנוע הבנות כאלה ובמה הדבר כרוך, ומדוע לצד אלה יש גם הבנות שונות ואף הפוכות. שאלות אלו עשויות לפתוח מרחב מחקר ושיח שיש בו פוטנציאל ליישומים פוליטיים חדשים.

הנה כי כן, כאשר מעבירים את מוקד ההסתכלות ממציאות המבנה למבנה המציאות, השאלה אם יהדות המדינה חוסמת בפועל שוויון אזרחי-חומרי הופכת לשאלה סוציו-פוליטית, אמפירית ופנומנולוגית הנוגעת לפרקטיקה של שבעים שנות ישראליות – פרקטיקה שעשויה ממיליוני בחירות של אזרחים יהודים ישראלים (וגם של אזרחים ערבים, אם כי באופן משני) הפועלים בתוך המבנה ותחת השפעתו לאורך הזמן. זאת להבדיל משאלה המנוסחת, באופן בלעדי או לפחות דומיננטי, כשאלה משפטית, תיאורטית או אידיאולוגית.