https://forum.vanleer.org.il/?p=1886
מיכאל מנקין

מיכאל מנקין

מיכאל מנקין הוא מוביל שותף של הקבוצה "לאומיות ושותפות" במכון ון ליר ומנכ״ל תוכנית השותפות.

במאמר זה אבקש לטעון שגם אם הדרישה לרוב יהודי היא לגיטימית או הכרחית, לדרישה לשימור רוב מתוך איבה כלפי הפלסטינים יש משמעויות פוליטיות שליליות, והיא מייצרת סתירה פנימית בהיגיון הלאומי של השואפים לשוויון בישראל.

מאמר זה יוצא מתוך שתי נקודות הנחה המעוגנות ברטוריקה של חוגים ציוניים שואפי שוויון. ההנחה הראשונה היא שהיהודים שואפים להשתלב במזרח התיכון כמדינת לאום ולחיות בשלום ובשלווה בתוך מרחב זה. ההנחה השנייה היא שהעם היהודי, כמו עמים אחרים, זכאי מבחינה פוליטית לממש את שאיפותיו הלאומיות באמצעות מדינה ריבונית. שתי ההנחות הללו מקובלות כיום על רוב אלה שמגדירים עצמם חלק מהשמאל הציוני. ההנחה הראשונה היא חלק מהרטוריקה של השמאל היהודי בישראל (גם אם פעמים רבות היא הצהרה בלבד ונדמית כמס שפתיים מול תפיסת ה״וילה בג׳ונגל״, החזקה הרבה יותר), ואילו ההנחה השנייה מבטאת את הממד המוסרי-אוניברסלי בשמאל הציוני. ההיגד ״לנו מגיע כמו לכולם״ מרמז שלפחות מבחינה עקרונית גם לאחרים מגיע, ועל כן גם לפלסטינים שמורה האפשרות להגדרה עצמית לאומית באמצעות מדינה ריבונית.

לכאורה, שתי ההנחות הללו מאפשרות שוויון לאומי ואזרחי בין יהודים לערבים בישראל. ההנחה הרווחת של היהודים בישראל היא שליהודים יש זכות לעצב מרחב ציבורי ובו סמלים וסממנים לאומיים, כל עוד הדבר אינו נעשה על חשבון המיעוט הילידי הפלסטיני. אולם על הטענה לזכות לעצב את המרחב הציבורי נוספת לרוב טענה אחרת, והיא הזכות לשימור רוב יהודי בתוך תחומי מדינת ישראל. פעמים נתפסת טענה זו כחלק בלתי נפרד מן הדרישה למדינה יהודית, כלומר כחלק מהמהות של מדינת לאום. כך כתב למשל פרופ' משה הלברטל: ״אם לקבוצות אתנו-תרבותיות יש זכות להגדרה עצמית, דהיינו הזכות לקיים מרחב ריבוני שבו הן רוב האוכלוסייה ובו מתפתחת ופורחת תרבותם, יהיה זה מוזר אם לחברי הקבוצה הפלסטינית לא תינתן זכות חברות במרחב שלהם״. נראה שהלברטל מניח שהזכות להגדרה עצמית מחייבת רוב. באשר לשאלת השוויון, דו-לאומיות תרבותית בישראל תמיד תהיה אסימטרית. הדרך היחידה לפצות על חוסר הסימטריה היא מחוץ לטריטוריה. לפי היגיון זה, מדינה פלסטינית, גם היא אסימטרית, תוכל לשמש תמונת מראה למדינה יהודית לא שוויונית וליצור מעין איזון רב-לאומי.

אין ברצוני במאמר קצר זה לאתגר את מושג הרוב ואת הקשר הבלתי ניתן לפירוק בינו ובין ההיגיון העקרוני של מדינות הגדרה עצמית מדינתית. עם זאת, אני מבקש להצביע על ממד תוכן ספציפי ללאומיות היהודית בישראל, שלהבנתי הוא חורג מהטענה העקרונית של ״לאומיות חיובית״. בישראל יש סיבה מיוחדת לדרישה לרוב, והיא האיבה והפחד של הרוב היהודי מהמיעוט הפלסטיני. דרישת הרוב בגלל איבה מייצרת ״לאומיות שלילית״, שאינה מושתת רק על הרצון למימוש עצמי ולריבונות אלא גם על נרטיבים אחרים ומסוכנים.

מכיוון שהקמתה של מדינת ישראל הייתה קשורה באופן הדוק לרדיפת יהודים מתמשכת ברחבי העולם, הצורך ברוב נראה כתגובה נאותה לחששם של יהודים מקיום כמיעוט לאומי. זאת ועוד, ההתיישבות הציונית קודם ל-48' הייתה צריכה רוב מול הפלסטינים במרחב כדי להצדיק את דרישתה למדינת לאום. הדגשת מרכיב הרוב היא תגובה למורשת המיעוט ולעוינות שחוו יהודים במדינות המוצא שלהם, והיא חלק מהתחרות עם הפלסטינים על השליטה בארץ. אלא שנוסף על כך, הדרישה לרוב מבוססת על הזהות הספציפית של המיעוט הילידי הפלסטיני בישראל – מיעוט המזוהה כאויב של הקבוצה הלאומית הדומיננטית, קרי הקבוצה הציונית. אם כן, המאזן בין רוב למיעוט אינו מאזן הנוגע לתרבות ולסמלים בלבד, אלא יש לו גם אופי ביטחוני זהותי: היהודים חייבים להיות רוב כדי להגן על עצמם, הערבים חייבים להיות מיעוט כי הם מסוכנים ליהודים.

חיזוק לגישה זו אפשר למצוא אצל הפרופסור חיים גנז בספרו ציונות שוויונית. ״לפי פירוש מושג המדינה היהודית שעליו הגנתי", הוא כותב, "יש לתמוך בקיומו של רוב יהודי בישראל לא מפני שהוא חלק ממשמעות הזכות להגדרה עצמית יהודית, אלא בגלל החששות הביטחוניים של היהודים״ (עמ', 186). במקום אחר בספרו טוען גנז: ״ההצדקות לקיום רוב יהודי בישראל ושליטה יהודית בעוצמה הצבאית של ישראל אינן מצדיקות אי-שוויון במשאבים ובהזדמנויות בין יהודים לערבים בכל התחומים שאינם קשורים ישירות לשליטה בביטחון״(שם, עמ' 184) לפי גנז, דווקא משום שסוגיית הרוב אינה מהותית ללאומיות אתנית, כל אפליה שמעבר ליצירת הרוב אינה מוצדקת. ההנחה של גנז ואחרים, כפי שהיא משתקפת בטענת הרוב, רואה את הצדקת הדרישה לרוב ברדיפה כלפי היהודים ובאיום מצד הערבים. מכיוון שליהודים יש זכות לביטחון, האפשרות היחידה העומדת לרשותם היא שימור של רוב דמוגרפי. מעבר לכך, אסור להם להשתמש ברוב אלא לצורכי הגנה עצמית. כל שימוש אחר נחשב, לפי גנז, להגמוניה פסולה. בנקודה זו חשוב להדגיש כי הדרישה לרוב איננה דרישה זמנית המתבקשת כל עוד יש איבה, אלא דרישה מתמדת. באשר לחוסר האיזון הנוצר בין הרוב למיעוט, גנז כמו הלברטל רואה במדינה פלסטינית מעין תיקון חוץ-טריטוריאלי. אבל גם אז, נראה שהאיבה תישאר.

נדמה שבשיח הפוליטי בישראל, הפחד מאיבוד הרוב קשור לממד האיבה בין שני הצדדים. דוגמה מובהקת נוספת לכך היא ההצדקה הביטחונית-לאומית לשתי מדינות – כדי לשמר רוב יהודי ובשל הסכנה מהערבים ומהערבית, הצדקה שנשמעת תדיר אצל תומכי אפשרות שתי המדינות.

לדעתי, ראוי לתהות לגבי הקביעה החד-משמעית שלפיה נדרש רוב יהודי לצורכי ביטחון ולגבי ההשלכות של הקביעה הזאת. ראשית, עלינו לשים לב שאזרחים פלסטינים בישראל אינם נשאלים לגבי קביעה זו. כיצד אפשר לבנות אזרחות על בסיס יחסי איבה בין רוב למיעוט, בשעה שהמיעוט אינו נשאל על יחסו כלפי הרוב? בעיה זו מובילה גם לאתגרים פוליטיים פרקטיים: אם הפלסטינים בישראל נחשבים איום ללאומיות היהודית מעצם קיומם, כיצד נוכל אנחנו היהודים לשתף איתם פעולה מבלי לפגוע בלאומיות שלנו?

יתר על כן, הדרישה לְרוב מתוך יחסי איבה מסמנת שהמאפיינים הלאומיים הציוניים הם שליליים (פחד, קורבנות, איבה) ולא חיוביים (פיתוח תרבות, שפה, סמלים ועוד). עולה החשש שהתקבלותה של ישראל באזור ופתירת המאפיינים השליליים תוביל לסימן שאלה לגבי הצדקת מדינת הלאום היהודית באופן כללי. על כן, ההכרעה שהמאפיינים השליליים מהותיים תמיד לציונות מאפשרת דריסת רגל לקבוצות המעוניינות בביסוס ובעיבוי ממד האיבה בפרויקט הציוני, מבלי לאפשר מענה מאלה הרוצים בשוויון ובהשתלבות. זאת ועוד, הרצון לצמצם את המאפיינים האלה לתחום הדמוגרפי בלבד, כאילו לא יזלגו באופן טבעי לתחומים אחרים, נראה תמוה.

וכאן יש לחזור להנחת המוצא הפותחת את המאמר בדבר קיומה של שאיפה פוליטית ואידיאולוגית של היהודים להשתלב במרחב המזרח-תיכוני ולחיות בתוכו בשלום ובשלווה. הסיפור שבבסיס שאיפה זו סותר הן את תפיסת הקורבנות היהודית הן את תפיסת האיבה הערבית. ודאי שיש כיום בעולם יהודים החיים תחת איום. כל עוד ישראל כובשת את ה"שטחים" ומצויה בסכסוך לאומי מול הפלסטינים, תישמר גם העוינות בין הרוב היהודי למיעוט הפלסטיני בישראל, וייתכן שהעוינות תוסיף להתקיים גם לאחר סיום הכיבוש. אולם השאיפה הציונית המוצעת לעיל היא שהיחסים בין יהודים וערבים בעתיד לא יהיו יחסי עוינות. הפרדוקס הוא שמציאות כזאת אינה בת השגה כל עוד עקרון הרוב היהודי נשמר מסיבות של איבה ומשמש בסיס בלתי ניתן לערעור של הזהות הלאומית בישראל.

לכן, גם – ואולי בעיקר – מי שרואים בדרישה לְרוב חלק מהמהות של מדינת הלאום נדרשים להתמודד עם ההשלכות של הבניית סיפור לאומי יהודי פרטיקולרי המושתת על איבה מתמדת בין הרוב למיעוט, ועם הסכנות הכרוכות בנרטיב זה.