פוסטים

[vc_row full_width="" parallax="" parallax_image=""][vc_column width="3/4"][vc_column_text css_animation="appear"]

אין עוררין כי הישגיה של הספרות הערבית בארץ (בגבולות ישראל, בתחומי הקו הירוק) הם בגדר פלא תרבותי של ממש. הדבר מפליא שבעתיים אם מביאים בחשבון את נסיבות התהוותה ואת התפתחותה לאחר הנכּבּה, שבה חרבו הערים הפלסטיניות ועמן גם המרכזים התרבותיים והעיתונות שהייתה בשיא פריחתה. רוב הסופרים שהובילו את התנועה הספרותית באותה עת, ובראשם אבּוּ סלמא עבד אל-כּרים אל-כּרמי, הארוּן האשם רשיד, ח'ליל א-סכּאכּיני, וַדִיע אל-בּוּסְתָאני, ג'מיל אל-בּוּחָיירי ועשרות אחרים כמותם, גלו מארצם. על כתפיהם של אלה שנותרו כאן הוטלה המשימה להפיח חיים חדשים בתנועה הספרותית בצלם של משטר צבאי ושל צנזורה נוקשה שהוטלה על כל הטקסטים הספרותיים ותוך כדי מעקבים, מעצרים וצווי ריתוק שהושתו על רבים מן המשוררים, הסופרים והאינטלקטואלים שהמשיכו להוליך את התנועה הספרותית בחיפא, בנאסרה וביאפא.

קשה יותר מכל אלה היה הניתוק מן העולם הערבי, כלומר ההפרדה הכמעט מלאה שלנו מן המרחב הערבי הכללי וצמצום התקשורת עמו עד לשנת 1967 לשידורי תחנות הרדיו הערביות. תחנות אלה היו תחנות רדיו רשמיות שהביאו לנו רק את השׂיח של המשטרים הערביים הריאקציוניים. מנגד, העולם הערבי התוודע אלינו רק באמצעות קול ישראל בערבית, שהציג את "היחסים הטובים, את הדו-קיום, את ההישגים שהשיגה עבורנו המדינה ואת הזדהותנו עמה". ספרים היו מוברחים אלינו במספר עותקים מצומצם עד מאוד שעברו מכפר לכפר. היו אף כאלה שהעתיקו את הספרים בכתב יד כדי לשמור עותק מהם או כדי שקרוביהם יוכלו לקרוא אותם גם הם. הספרים שכתבנו לא הגיעו אל העולם הערבי ולא הופצו בו, עד אשר הציגו הסופר ע'סאן כּנפאני והמפלגה הקומוניסטית הלבנונית את מה שהם כינו "ספרות ההתנגדות", כלומר הספרות המתנגדת לציונות ולכיבוש, ובכלל זה הספרות של הזרם הלאומי (תנועת "אל-ארד") ושל הזרם האוניברסליסטי (המפלגה הקומוניסטית). באותה תקופה זכו לפרסום שמות כגון חבּיבּ קהווג'י, סבּרי ג'יריס, ראשד חוסיין, תופיק פיאד, אמיל חבּיבּי, תופיק זיאד, חנא אבּוּ חנא, מחמוד דרוויש וסמיח אל-קאסם. כוכבם של השמות הללו דָּרַךְ בעולם הערבי באווירת ה"נכּסה" והאכזבה מתוצאות מלחמת יוני 67', כקולות העולים "מתוך לבה של פלסטין" הקוראים שלא להיכנע לתבוסה.

העניין הגובר בספרות "הפְּנים הפלסטיני" זכה לתפוצה רחבה ולתמיכה פופולרית, לרבות בחוגי התומכים במשטרים הערביים וכן בחוגי השמאל הערבי המתנגד למשטרים הערביים. כיצד הצלחנו אפוא ליישב בין הצדדים הסותרים?

אני סבור כי חוגי השמאל הערבי המתנגד למשטרים הערביים התעניינו בספרות שלנו וקידמו אותה כדי לומר לציבור שלהם כי הקבוצה הערבית-פלסטינית הזו, המצויה תחת המשטר הציוני שהביס את שני הצבאות הערביים הגדולים ביותר (הצבא המצרי והצבא הסורי, במלחמת יוני 67'), עודנה ניצבת זקופה ומוסיפה להציב אתגר בפני התליין שלה באמצעות שירים מהפכניים ולאומיים ויפה אם נלמד מהם מהו אתגר אמתי! המשטרים הערביים, מצדם, קידמו את ספרות ההתנגדות המהפכנית שלנו (בעודם עוצרים את המהפכנים ורודפים אותם בארצותיהם) כדי לרתום את הקול הזה, "המגיע מפלסטין", לתמיכה בשׂיח התקשורתי שלהם נגד הציונות ובהגנה על "הסוגיה המקודשת", כדי להסיט את תשומת הלב מן הסוגיות הבוערות של עמיהם ומדרישותיהם. כך זכינו לקונסנזוס כלל-ערבי אשר העטה באותה תקופה הילת קדוּשה סביב הספרות שלנו ונציגיה הבולטים, עד כדי כך שמחמוד דרוויש זעק זעקה רמה בשנת 1968: "הצילו אותנו מן האהבה הקשה הזאת!"

במרוצת חמישים השנים שחלפו מאז זרמו מים רבים בנהר הירדן, והכול השתנה. מלחמות רבות נוהלו, הכיבוש לבש מאז צורות שונות ומשונות ונחתמו הסכמי "שלום" עם מצרים, ירדן ואש"ף. הגישה לעולם הערבי נעשתה זמינה, ולא ניצבו עוד מחסומים שהגבילו את הגעתם של ספרים אל העולם הערבי או את הגעתו של כל ספר ערבי שהוא לחיפה או לנצרת. עם התחוללותה של מהפכת ההיי-טק בשני העשורים האחרונים ועם פריחתן של הרשתות החברתיות נעשה המרחב הערבי פתוח בפניהם של סופרים ואמנים פלסטיניים מן ה"פְּנים". השתתפותם של אלה בפסטיבלים ובכנסים בעולם הערבי הייתה לחזון נפרץ (במדינות שהכניסה אליהן מתאפשרת לנושאי דרכונים ישראליים).

השאלה הנשאלת היום היא זו: כיצד משפיעה ההיפתחות הזו לעולם הערבי על הספרות הערבית ב"פְּנים"?

בשנת 1988 הוקמה במשרד החינוך והתרבות הישראלי המחלקה לתרבות ערבית, שהוקצו לה תקציבים זעומים יחסית. למרות זאת הצליחה המחלקה לחולל שינוי גדול בתרבות הפלסטינית של ה"פְּנים". שינוי זה התעצם בעקבות הבנות אוסלו בין ממשלת ישראל ובין אש"ף, שמתוקפן נקבע כי הסוגיות הנוגעות לערבים בישראל ולעתידם תהפוכנה לעניין ישראלי פנימי ואילו הרשות הלאומית הפלסטינית תתקיים אך ורק באזורים המוסכמים בגדה המערבית וברצועת עזה. מפעל הישראליזציה של הפלסטינים ב"פְּנים" ושל תרבותם, שהחלו בו הרשויות הישראליות סמוך אחרי 1948, הגיע לקצו בשנות השבעים, לאחר שנחל כישלון חרוץ לנוכח התחייה הלאומית שעוררה מלחמת אוקטובר 1973, שהולידה בתורה את האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987. המפעל הזה זכה לחיים חדשים, ונתמך על ידי הקמתה של המחלקה לתרבות הערבית במשרד החינוך והתרבות הישראלי, ולאחר מכן בהכרה של אש"ף כי החלק הזה של העם הפלסטיני נופל מחוץ למעגלי העניין והעיסוק של הממסד הפלסטיני.

המחלקה לתרבות ערבית הפכה למוציא לאור של ספרים והחלה לחלק את מה שנקרא פרסי היצירה לספרים, בלי הפליה ובלי שיקולים ספרותיים, אמנותיים, אידיאולוגיים או פוליטיים. מן ההרכב העדתי של הזוכים בפרסים בכל שנה עולה כי השיקול היחיד הוא "הייצוג העדתי" – כלומר מוסלמים, נוצרים, דרוזים ויהודים הכותבים בשפה הערבית.

עד אותה העת התאפיינה הספרות הפלסטינית ב"פְּנים" בהיותה "ספרות התנגדות", אך לאחר השלב הזה נותקו שלשלאותיה של המחויבות לדאגות הלאומיות. המחלקה לתרבות ערבית הציפה כעת את הספריות הפרטיות במאות ספרים שחלק הארי שלהם אינו עומד בסף איכות מזערי כלשהו, והספר הערבי המקומי איבד מזוהרו, מיופיו ומערכו המוסרי, התרבותי והחברתי, וכמוהו גם הסופרים. כוכבם של שמות כאלה ואחרים דרך לרגע, ומיד לאחר מכן דעך. השטף הזה של ספרים נעדרי זהות השתלט על התנועה הספרותית הפלסטינית בארץ ועל ייחודה כספרות התנגדות המתאפיינת בייחודיות וגם ביופי. מן הסתם, הפסיקה ספרות זו למשוך תשומת לב ועניין הן ברמה המקומית, הן בזירה הכלל-ערבית והן בזירה הפלסטינית. עם זאת, זהותה של הספרות הזאת בחוגים בעלי העניין התרבותי נותרה בעינה בכל הנוגע לדור החלוצים, אך היא נעצרה בו.

האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 טרפה את הקלפים מחדש, ונוכחותו של זרם ספרות ההתנגדות או הספרות הלאומית, מפרי עטם של אלה שנותרו בחיים ושל הדור הספרותי שבא בעקבותיהם, החלה לבלוט שוב. אולם כתיבתו של דור הסופרים הצעירים שהחלו לפעול בשני העשורים האחרונים משוחררת מן המחויבות הזאת, מתוך ההשפעות שספגו מזרם הפוסט-מודרניזם, המתרחק מן הדאגות הקולקטיביות ואסיר לאינדיבידואליזם שהוא מטיף לו.

מה שאני מכנה "דור הצעירים" כותב בהשפעה של המקורות המודרניים שהוא משתמש בהם ומתוך קריאה בלשונות שאינן לשונו הערבית, ובראשן עברית ואנגלית, וכן קריאה באינטרנט של טקסטים מן העולם המערבי. התמוֹת הגדולות, כדוגמת מלחמה ושלום, המולדת, האדמה והכיבוש, כבר אינן מעסיקות אותו אלא במקומות שבהם הן משבשות את מהלכם התקין של חיי היום-יום שלו וגורמות בהם הפרעות שלא לצורך.

בעבר נבעה יציאתו לאור של ספר פלסטיני בחיפה, בנצרת, ביפו או בירושלים מעמדה לאומית המעוגנת במאבק על הזהות ועל ההישרדות. מאחר שאין בתי הוצאה לאור מקומיים (יש אצלנו רק סוחרי ספרים המדפיסים ספרים) מעשה ההוצאה לאור של ספרות התנתק מ"מולדתו". כך, רבים מן הסופרים הצעירים מפרסמים את ספריהם באמצעות בתי הוצאה לאור ירדניים, לבנוניים ומצריים תמורת סכום כסף לכיסוי הוצאות ההדפסה, הזולות יחסית במדינות הללו. המוציאים לאור הערבים כאן ורוב המוציאים לאור המסחריים בעולם הערבי אינם מעסיקים עורכים מקצועיים. במקרה הטוב ישנו רק מַגִּיהַּ (ולמרות זאת השגיאות הלשוניות רבות מספור), והספרים נדפסים כפי שמכין אותם המחבר עצמו. הסופר מקבל עותקים ספורים שאין בהם די אפילו לחלק לחבריו. המוציא לאור בעולם הערבי, שמתחייב על פי רוב להדפיס אלף עותקים בלבד (אם הוא עומד בדבריו מלכתחילה), מכליל את הספרים הללו ברשימת הכותרים שהוא מוציא לאור ומציגם בירידי הספרים הערביים, אך מי במרוקו או באלג'יריה יחפש סופר מקומי שהוא מעולם לא שמע עליו? הספרים מודפסים בזול בירדן, אך גם פה וגם בעולם הערבי הגדול הסופר הפלסטיני מן הגליל, מן הכרמל או מן המשולש ממשיך לחפש קוראים; או מבקר ספרות או כתב לענייני תרבות שיתייחס אליו באכסדרות ירידי הספרים.

הסופר הצעיר מסתפק כאן במשפט אחד שהוא מוסיף בגאווה לקורות החיים הספרותיים שלו: "הספר ראה אור בעמאן/בקהיר/בביירוּת". על פי רוב הספר השני ייוותר במגרה או בתיקיות נשכחות במחשב, ויראה אור לאט-לאט, פרק אחר פרק, בפייסבוק.

(דלית אל-כרמל, יוני 2015)

____________________________________________________

* תרגם מערבית עידן בריר

[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width="1/4"][our_team style="vertical" heading="סלמאן נאטור" image="232"]סלמאן נאטור הוא סופר ומחזאי.
צילום: ע׳דיר כיוף[/our_team][/vc_column][/vc_row]

[vc_row full_width="" parallax="" parallax_image=""][vc_column width="1/1"][vc_column_text]

במאמר שפרסם בכתב העת "ארץ אחרת" לפני יותר מעשור כתב סלמאן נאטור דברים שכוחם יפה גם היום ואשר נכונים גם ליוצרים פלסטינים אחרים הכותבים בארץ וליוצרים יהודים-ישראלים שצמחו בתוך התרבות הערבית והיא חלק ממקורות השראתם הספרותית: "אני שייך לשתי התרבויות, הערבית-פלסטינית, מצד אחד, והעברית-ישראלית, מצד שני. התרבות הערבית-פלסטינית היא מרכיב בתרבות ערבית בת אלפי שנים וחולשת על גיאוגרפיה רחבה מאוד… אני שייך מבחינה תרבותית למרחב הגדול הזה, אני ניזון ממנו.  

"היותי עברי-ישראלי הוא עוד מרכיב בזהותי… אני צרכן של התרבות העברית-ישראלית, ומשתמש בשפה העברית לא פחות מאשר בשפה הערבית… אני גם שותף ליצירה העברית המתהווה בארץ, בכתיבה ובהשתתפות בחיי התרבות היומיומיים… במובן הזה אני הערבי-הפלסטיני-העברי-הישראלי. האם יש בכך סתירה או פיצול זהויות? לא. אדרבה, כל אחת משתי התרבויות מפרה את השנייה ומעשירה אותה".

ספרו הזיכרון שוחח איתי והסתלק: חייו ומותו של השיח' מחורץ-הפנים הוא אסופה של טורים שפרסם בכתב העת הספרותי "אלג'דיד" לפני יותר משלושים שנה, בעת היותו העורך. זה איננו מחקר היסטורי על הנכבה, אלא רישומי זיכרון של אנשים שחוו אותה, כפי שסופרו למחבר בעל פה, כמסורת הסיפור הערבי העובר מדור לדור. הסיפורים סובייקטיביים ועברו עיבוד ספרותי שבו הבדיון לגיטימי ממש כמו הזיכרון ולא ניתן להפריד ביניהם.

כבכל יצירה ספרותית – לזמן ולמרחב תפקיד מרכזי כאן. הזמן הפלסטיני שהתרסק ב-48' והניסיון לחבר את השברים קשים מנשוא. המרחב השתנה ללא הכר, זרים חדרו אליו, שפה ושמות הוחלפו. נוכחות ההיעדר חזקה כמו כאבי הפאנטום של איבר שנגדע מהגוף.

המחבר חוזר שוב ושוב אל העבר, מנסה לשחזר את הזמן האבוד ההוא של לפני השֶבר ואת המרחב שנדמה כאוטופי, להדביקם אל ההווה ולהילחם בשכחה.

אנו מודים לסלמאן נאטור על שהעניק לנו את הזכות לפרסם פרק קצר מספרו, בתרגומו היפה של יהודה שנהב-שהרבני:

דרומה

הוא החזיק בידו יומן קטן. אצבעותיו רעדו, כאילו פצחו בריקוד. הוא הפך דפים ובכל רגע נדמה היה שהיומן עומד להישמט מידיו. הוא הידק עליו את אצבעותיו ואמר: "אם היומן הזה ילך, יסתלקו גם חיי. כבר חציתי את גיל השמונים. כל קורותיי מתועדים בו. אני אומר לעצמי: אני אמות, אבל ההיסטוריה תישאר כתובה. אולי יש אנשים שרוצים למחוק את ההיסטוריה. אבל הכול רשום ביומן".

הוא פותח בעמוד מסוים. הוא מעדיף להקריא. הבטנו בשיח' מחורץ הפנים. כאשר חייך התחדדו החריצים הפרושים לאורכן ולרוחבן של פניו. כאשר כעס היו הקמטים נעלמים מפניו הרושפות. במקומם בלטו אז עצמות הלסת והוורידים, שאותם הסתירה שכבת עור דקיקה. אצבעות ידיו רעדו גם כאשר כעס וגם כאשר חייך. מעת לעת הרים את קולו. ביומנו נמצאו סיפורים למכביר שגרמו לו להרים את הקול. לעתים אך לצרוח או לבכות. בפעמים אחרות התלוצץ על מר גורלו.

"סיפרתי לך על אלג'ליל. אבל המולדת אינה רק אלג'ליל. פעם היינו נוהגים להדרים לאורך חוף הים. היינו מעמיסים את הבהמות באלטנטורה לפני שקיעת השמש, ויורדים עד ליאפא ואלרמלה. רק עם רדת החשיכה היינו פורקים את המטענים מן הבהמות. היינו מעבירים לילה. שניים. שלושה. ארבעה, וחוזרים לכפר שלנו. הביקורים נערכו בדרך כלל אחרי עונת הקציר. היינו מביאים לתושבי רמלה מתנובת האדמה שלנו והם היו גומלים לנו בתנובתם. אני מתגעגע כל כך לעלות על חמור ולרכוב לאורך הים עד יאפא.

מה יגידו עליי? מסכן. מג'נון! אולי תתפוס אותי ניידת ותיקח אותי לתחנת המשטרה. יכו אותי ואחר כך יזרקו אותי לים. אני איש מבוגר. הושמתי לקלס וללעג פעמים רבות. כעת, כשהשיבה כבר זרקה בי, לא אסכים להשפלה. לא אני ולא ילדיי".

אין זה דבר פשוט לשכנע את השיח' להיכנס אל המכונית ולרדת איתנו דרומה. אמרנו לו: ניסע לאורך רצועת החוף ונפתח את חלונות המכונית. נשאף את אוויר הים המלוח. כאשר נתקרב אל אלרמלה נריח את ריח הלימון. תוכל גם לראות את צריחי המסגד. יא שיח', הישאר בחברתנו עוד יום או יומיים. הוא סגר את היומן והחליק אותו לכיסו. סידר בידיים רועדות את העקאל שעל ראשו. אחר כך נשען על מקל האלון ונעמד על רגליו.

לפתע תקף אותנו פחד שהוא ימות במהלך הדרך. עם מותו ייעלמו נופי המולדת. ומה אם היומן ייפול למים וייסחף עם הגלים? ההיסטוריה תלך לאיבוד. ואם היא לא תלך לאיבוד, היא תיוותר מושא לפרשנות לאלו שמתעניינים בה. ויהיו מי שיבינו אותה כפי שהם רוצים, ולא כפי שזוכר אותה השיח' מחורץ הפנים. ידיו אמנם רועדות אך הוא לא איבד את הזיכרון.

* סלמאן נאטור, 2014. הזיכרון שוחח איתי והסתלק: חייו ומותו של השיח' מחורץ-הפנים, תל אביב: רסלינג. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני.

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]