ביולי 2018 אישרה הכנסת את חוק הלאום, אשר הצית זעם ומחאה בקרב האזרחים הערבים ותומכי הדמוקרטיה. שלושה חודשים אחר כך נישאו לוסי אהריש וצחי הלוי ועוררו תגובות זעם והתרגשות, תמיכה וסערה. מייד לאחר מכן שטף גל של גאווה את החברה הערבית כשהתברר ששיעור הסטודנטים הערבים עלה ב-80% בתוך עשר שנים,[1] ועת הופצו התמונות מטקס פתיחת שנת הלימודים בטכניון,[2] שבו שליש מהסטודנטים החדשים הם ערבים – מצב שקשה היה לדמיין לפני שנים ספורות. שלושת האירועים האלה מסמנים מגמות מנוגדות במערכת היחסים בין הממשלה והחברה היהודית לבין האזרחים הערבים, שהגיעו לקראת סוף 2018 לשיאים חדשים ולהתנגשות רבת עוצמה. מהציבור ועד לממשלה יש בישראל כוחות שמקדמים הסתה, הפרדה, הדרה והסלמה, מול כוחות שמקדמים שוויון ושותפות.
הממשלה מנהלת נגד האזרחים הערבים מתקפה פוליטית ארסית ומשולחת רסן הכוללת שלושה מרכיבים עיקריים: הסתה בעוצמה ובהיקף חסרי תקדים מצד ראש הממשלה ושרים בכירים, לרבות קריאות להחרמה[3] והאשמת מנהיגיהם בבגידה ובשיתוף פעולה עם האויב; ניסיונות לפגוע בייצוג הפוליטי שלהם; וחקיקה בוטה שמעבירה להם מסר ברור שאין להם חלק ונחלה במקום הזה. התקפה זו לא רק פסולה מבחינה מוסרית אלא גם מסוכנת מאוד: כך סכסוכים לאומיים יוצאים משליטה, ואלה הגפרורים שמציתים מלחמות אזרחים כמו המלחמה העקובה מדם שפרצה ביוגוסלביה ב-1991 על רקע דומה של מנהיגים ששיסו קבוצות לאומיות זו בזו.[4]
במקביל, הממשלה פועלת לחזק את מצבם החברתי-כלכלי של האזרחים הערבים. משרדי הממשלה פועלים ליישום החלטה 922 מדצמבר 2015 לצמצום פערים,[5] הכוללת תיקון משמעותי של מנגנוני הקצאת תקציבים בתחומים כמו תחבורה, תשתיות, חינוך, דיור ותכנון. התוכנית כמובן אינה מושלמת, יש בה מוקדי אפליה גדולים שלא טופלו[6] ויישומה אינו חף מבעיות וקשיים. אבל הבשורות הטובות הן שיש מאמץ ממשלתי לקדם את יישום ההחלטה[7] ורוב התקציבים מועברים לרשויות המקומיות הערביות ומחוללים שינוי.[8]
הסיבה העיקרית להשקעה התקציבית היא אינטרס כלכלי לשלב את האזרחים הערבים בשוק התעסוקה. בשל גודלה של החברה הערבית והקושי העצום לשלב את החרדים בעבודה, בקרב האליטה הכלכלית בישראל שורר קונצנזוס שאי-שילוב האזרחים הערבים בשוק העבודה יביא לפגיעה קשה בכלכלה הישראלית, אם לא לקריסתה, בתוך כמה עשורים. להשקעה התקציבית בקידום דיור ותכנון ביישובים הערביים יש גם סיבה נוספת ונעימה פחות – הרצון לצמצם מעבר של ערבים ליישובים יהודיים.
הסבר אפשרי נוסף לעובדה שהשרים וראש הממשלה תומכים בהשקעות התקציביות הוא האינטרס הפוליטי שלהם להסית נגד הערבים ולהוביל נגדם מתקפה פוליטית. עם זאת, מאחר שהם אינם מעוניינים שמערכת היחסים תצא משליטה ותידרדר לאלימות, ייתכן שהם משקיעים תקציבים כדי למנוע הסלמה.
ההסבר להתקפה הפוליטית של הממשלה נגד האזרחים הערבים נעוץ בעובדה שפוליטיקאים רבים בימין חושבים שהסתה ואיומים – מהלכים הצהרתיים ברובם – מחזקים אותם מול ציבור בוחריהם ובמרכזי מפלגותיהם, הליכוד והבית היהודי. גל הקמפיינים הגזעניים נגד האזרחים הערבים במערכת הבחירות לרשויות המקומיות באוקטובר 2018[9] מספק עדות נוספת להנחה שיש פוליטיקאים רבים שמאמינים שקו אנטי-ערבי משתלם מבחינה פוליטית, והם נוהגים בהתאם. אבל מדוע דווקא כעת הקו האנטי-ערבי קונה לו אחיזה חסרת תקדים? בין היתר, משום שזו תגובת-נגד להתחזקות החברה הערבית. למרות האפליה השיטתית ולמרות הגזענות, ובסיוע המדיניות הממשלתית לצמצום פערים בעשור האחרון, החברה הערבית בישראל מצליחה לשפר באופן ניכר את מצבה החברתי-כלכלי, להגדיל את הייצוג הפוליטי שלה בכנסת ולהתחיל להשתלב במוקדי הכוח, הכלכלה והחברה. הנתונים בעניין הזה חד-משמעיים.
ואין מדובר רק בחיזוק כלכלי אלא גם קולקטיבי ופוליטי. אמנם השפה הערבית עדיין נעדרת ממרחבים ציבוריים רבים, אבל נוכחותה במרחב גדלה משמעותית: באקדמיה, בתחבורה הציבורית, במקומות ציבוריים ועוד. הדגל הפלסטיני מונף בגאווה בהפגנות ובעצרות של האזרחים הפלסטינים, כולל בתל אביב,[10] והנרטיב הפלסטיני מוצג במוסדות ובאירועי תרבות בישראל יותר מאי פעם בעבר.
אין זו השתלבות כנועה ומתרפסת. האזרחים הערבים, החל במנהיגי החברה הערבית בכנסת ובשלטון המקומי, דרך החברה האזרחית והאקדמיה וכלה באזרחים ואזרחיות מן השורה, מדגישים את זהותם הפלסטינית ותובעים באופן ברור את זכויותיהם כילידי המקום, כיחידים וכקבוצה לאומית, ותובעים לבטל את זכויות היתר של היהודים. מספרם של חברי הכנסת במפלגות המהוות ייצוג אותנטי של האזרחים הערבים גדול מאי פעם והם פועלים באופן שיטתי ומוצלח לקידום הזכויות החברתיות והכלכליות של בוחריהם, ממשיכים לתבוע את זכויותיהם הלאומיות ולבקר ללא פשרות את השלטון ולהטיח בציונות את חטאיה. הימין הקיצוני, החושש מהתחזקות החברה הערבית, רואה בכך סימן המבשר על כניסתם של הערבים למוקדי הכוח בניסיון לקדם משם את תביעותיהם.
כל עוד האזרחים הערבים היו מוחלשים, מודרים ומופרדים הם לא איימו על ההגמוניה היהודית. עכשיו, כשהמצב משתנה, תומכי העליונות היהודית וההפרדה נערכים למאבק-נגד שמטרתו לשמר את נחיתותם של הערבים מבחינה כלכלית, לצמצם את נוכחות הלאומיות הפלסטינית בתוך ישראל ולשמר את ההפרדה, שאף היא מתחילה להיסדק. עד לפני עשר שנים, יהודים רבים יכלו לחיות חיים שלמים בלי לבוא במגע קבוע עם ערבים, אך לא עוד: סטודנטים יהודים לומדים לצד ערבים, ויהודים וערבים עובדים שכם אל שכם בחברות הייטק, בענפי השירותים, בתעשייה, בשירות הציבורי, בבתי החולים, במקומות בילוי ומסחר – כעמיתים וכצרכנים. כרמיאל, נצרת עילית ובאר שבע הן ערים מעורבות חדשות, ואחרות יבואו בעקבותיהן.
טקס פתיחת שנת הלימודים האקדמית בטכניון, אוקטובר 2018. צילום פרופ’ יוסף ג’בארין
הקרבה הזאת במרחב האקדמי, הציבורי והתעסוקתי ובמקומות היישוב טומנת בחובה פוטנציאל לטשטוש ההבדלים, ומובילה להתפתחות של קשרים אישיים, לעיתים אף רומנטיים, ואז היא נוגעת ברגשות ובפחדים הקמאיים ביותר של היהודים. ההתנגדות למעבר של ערבים ליישובים יהודיים, כמו בכפר ורדים ובעפולה,[11] והתגובה הקשה לחתונה של לוסי אהריש וצחי הלוי הן דוגמאות מצוינות לכך.
ישנן דוגמאות רבות נוספות לתגובת הנגד: קידום חקיקת חוק הנאמנות בתרבות[12] כדי למנוע את הצגת הנרטיב הפלסטיני במוסדות תרבות; מחאת תושבים בבאר שבע נגד ההחלטה להוסיף כריזה בערבית בקווי האוטובוס המקומיים,[13] שגרמה להסרתה למשך כמה חודשים; וייתכן שחקיקת חוק הלאום גם היא חלק מאותו תהליך. ספק רב אם השלטון היה מחוקק חוק שיש בו פגיעה קשה כל כך באזרחים הערבים ומתעקש לכלול בו את הורדת מעמד השפה הערבית, אם האזרחים הערבים היו קבוצה חלשה, מודרת ומתרפסת. אבל הם לא.
מטרה נוספת של המתקפה הפוליטית נגד ההנהגה הערבית היא דה-לגיטימציה לשותפות הערבים בשלטון. השותפות בין השמאל הציוני לערבים בממשלת רבין השנייה[14] הובילה למהלכים שנתפסים בימין כאסון. הנהגת הימין מבינה שדה-לגיטימציה של שותפות כזאת היא דרך אפקטיבית להנציח את שלטון הימין ופועלת בהתאם.
הממשלה מבקשת אפוא לחזק את החברה הערבית בהיבט החברתי-כלכלי ולהחליש אותה פוליטית. היא מנסה לקדם עם הערבים מעין עסקה: עבודה, תקציבים ושילוב בתעסוקה תמורת דה-פוליטיזציה ודה-פלסטיניזציה. האם היא תצליח? לגבי אינדיבידואלים מסוימים התשובה היא שוודאי שיש ויהיו כאלה שמצבם הכלכלי משתפר, ולכן יחששו להבליט את זהותם הפלסטינית ולהשתתף במאבק לשוויון. מצד שני, תנאים כלכליים סבירים מאפשרים התחזקות חברתית ולאומית: קווי התחבורה הציבורית שהממשלה מכניסה לערים הערביות כדי לאפשר לתושביהן לצאת לעבודה מקילים, לדאבון ליבה, גם על קיום פעילות פוליטית וחברתית מעצימה. השכלה אקדמית מחזקת תודעה, וחברה חזקה יותר מצליחה להיאבק טוב יותר על זכויותיה. אלה בשורות מעודדות לאזרחים הערבים ולכל תומכי השוויון והשותפות.
עד כה לא נראה שהשלטון מצליח לגרום לדה-פוליטיזציה של הערבים תמורת קידום התקציבים והתעסוקה. ייתכן שהבנה זו מחריפה את המתקפה הפוליטית. מובן גם שההסתה הפוליטית של הממשלה לא רק מהדהדת את תגובת הנגד ואת רחשי הלב של הציבור, אלא גם מלבה אותם ומעצימה את השנאה.
במצב המורכב והקשה הזה, לא כדאי להכחיש את המגמה החיובית של השקעות תקציביות, שיפור המצב החברתי-כלכלי וההשתלבות בחברה ובכלכלה. ההכחשה מייצרת תמונת מציאות מעוותת ועלולה להוביל למסקנות ולדרכי פעולה שגויות. מצד שני, אסור לעבור בשתיקה על ה”עִסקה” שהממשלה מבקשת להציע לערבים – זכויות אישיות ותקציבים תמורת ויתור על הזהות הפלסטינית. כל השחקנים והארגונים הנאבקים בשדה השוויון חייבים להביע עמדה נחרצת בעניין.
חשוב להמשיך לקדם ולהאיץ את המהלכים הממשלתיים לפיתוח כלכלי ולצמצום פערים בהקצאות תקציביות. יהיו אשר יהיו המניעים למדיניות הזאת, זו שעת כושר והזדמנות שאסור לפספס. חשוב לא פחות להמשיך להיאבק על קידום מרחבים משותפים ועל נוכחות שוויונית של השפה, הנרטיב והתרבות הערבית-פלסטינית. קידום נוכחות השפה הערבית במרחב הציבורי, הנמשך גם אחרי חוק הלאום, מוכיח שגם במצב הפוליטי הנוכחי אפשר לקדם מהלכים חיוביים.
הבשורה הקשה לכל העמלים על יצירת חברה משותפת ושוויונית היא שההצלחות שקצרנו עד כה – חיזוק החברה הערבית, תחילת השתלבותה במוקדי הכוח ויצירת מרחבים משותפים, תהליכים שעתידים להימשך – יגבירו את תגובת-הנגד. הסיכוי לגרום לשלטון הנוכחי לזנוח את הקו הפוליטי שלו נמוך, שכן הוא עצמו לכוד וכבול באותה שנאה כלפי הערבים שהצליח לעורר בקרב ציבור בוחריו.
הדרך האפקטיבית, ואולי היחידה, לעצור את תגובת הנגד היא לייצר הסכמות פוליטיות בין השמאל והמרכז לערבים. אלה לבטח יהיו הסכמות מצומצמות ורופפות, אבל הן יכולות לשמש בסיס להקמת גוש חוסם שיוביל לחילופי שלטון. אחרי עשור של הסתה נגד האזרחים הערבים והנהגתם, בניית שותפות פוליטית כזאת[15] תהיה קשה ביותר, אך זהו בעיניי המהלך היחיד שעשוי לעצור את המתקפה הפוליטית של הממשלה נגד האזרחים הערבים, להניע תהליך של ריפוי חברתי ואולי אף לשוב ולנסות להביא את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אל סופו. כל מי שחפץ חיים טובים בארץ הזו צריך להתגייס למשימה הזאת.
[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5366006,00.html
[2] https://www.facebook.com/yosef.jabareen.50/posts/10215312235611593
[3] https://www.mako.co.il/news-military/security-q4_2017/Article-af21631edde3061004.htm
[4] https://tinyurl.com/ycnqzxgs
[5] https://tinyurl.com/y8bsqh2v
[6]https://www.themarker.com/opinion/1.3093442
[7] https://tinyurl.com/ybt4u458
[8] https://www.themarker.com/news/1.2995198
[9] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5363613,00.html
[10] https://www.mako.co.il/news-israel/local-q3_2018/Article-28f2567fe992561004.htm
[11] https://tinyurl.com/yayxl43k; https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6176463
[12] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5376290,00.html
[13] https://www.mako.co.il/news-israel/local-q4_2016/Article-5edde8a26c0b851004.htm?Partner=interlink
[14] https://tinyurl.com/y95h2rr4
[15] https://tinyurl.com/y9s8lfaw[/vc_column_text][/vc_column][vc_column width=”1/4″][our_team style=”vertical” heading=”רון גרליץ” image=”1395″]רון גרליץ הוא מנכ”ל שותף בעמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי.
צילום: עדי סגל
[/our_team][/vc_column][/vc_row]
